שחר של יום חדש – הנצחה ביום שאחרי דן מגן

אם אתם לא חייתם בבועה בשנה האחרונה, כנראה ראיתם את הסטיקר הבא:

את הסטיקרים האלה תוכלו למצוא בכל רחבי הארץ, וכמובן גם בבית הספר שלנו, הודות למשפחתו וחבריו של סרן רואי מילר הי"ד, אשר לקחו על עצמם את עבודת הקודש להנציח את רואי: תלמיד תיכון הנדסאים, מפקד, חבר, אח, בן, זוכה חידון התנ"ך וגיבור מלחמה.

אחת מיוזמות ההנצחה שמשפחתו וחבריו של רואי לקחו על עצמם היא כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו.

אנחנו, תלמידי תיכון הנדסאים, קיבלנו את הזכות לכתוב אותיות בספר התורה עם סופר סת"ם, וזו הייתה חוויה מדהימה. גם כחילוני, יש תחושת עילוי ענקית בקיום מצווה זו, כי אני יודע שמצווה זו הייתה חשובה למשפחתו של רואי, ושרואי היה קרוב לדת. הוא גם היה מפקד של חיילים חרדים עם מצבים משפחתיים מורכבים, שעבורם יש לזה משמעות גדולה. אני מניח שאם רואי היה רואה את קיום המצווה, הוא היה מחייך חיוך ענק.

אני לומד בכיתת נחשון, וכל שנה אנחנו בוחרים פרויקט לעבוד עליו בימי הנחשון. בשנה שעברה הכיתה שלי ואני ראינו את עבודות ההנצחה שמשפחתו של רואי עושה, והחלטנו שאנחנו רוצים לעזור. הכיתה שלי לקחה על עצמה את המטלה להכין סרטון הנצחה לרואי. התלמידים התחלקו לקבוצות וחקרו אודות חייו של רואי בסדרת ראיונות עם חבריו ומשפחתו.

אני אספתי חומרים לסרט, והתנדבתי לערוך אותו יחד עם חברי עידו זומר. בכנות, בהתחלה ראיתי בהתנדבות הזדמנות להשיג שעות מחויבות אישית ותו לא. זה היה אינטרסנטי לחלוטין, אבל לאורך התהליך קרה לי משהו. עברתי על תמונות רבות, סרטונים מהילדות של רואי. הקשבתי לשעות של ראיונות שוב ושוב. ככל שהעמקתי בעבודה, הרגשתי שאני נשאב לתוכה. הבנתי את גודל האחריות שנפלה בחלקי, ועד כמה חשוב לי שבאמצעות הסרט אנשים ירגישו שהם מכירים את רואי, בדיוק כמו שאני הרגשתי לאורך עבודת העריכה.

ככל שחקרנו יותר לגבי רואי, ראינו יותר את מה שאנחנו עושים כשליחות. הבנו איזה בן אדם מדהים הוא היה, וכמה חשוב להנציח אותו. לרואי היה הכל: הוא היה נאה, מחונן, תלמיד מצטיין, חבר מדהים, איש משפחה, אבל יותר מכל - הוא היה ערכי.

מהראיונות למדתי איך הוא היה תלמיד מצטיין בתיכון ריאלי, ועדיין זכה בחידון התנ"ך. איך הוא התעקש ללכת לקרבי כדי לשרת את המדינה שלו, למרות שלא היה חייב, ואיך הוא דאג לחיילים שלו כאילו היו בניו. למדתי על גודל החותם שהוא השאיר על כל מי שפגש, בכך שהיה אותנטי, אכפתי ואוהב. הוא אף פעם לא לכלך על אף אחד, ותמיד בא בחיוך. החיוך שלו מילא את החדר באור וגרם לימים רעים להיראות קצת יותר בסדר.

כנער שמתקשה לסדר את החיים, זה היה די מדהים ללמוד איך הוא הצליח לאזן בין הכל. אפילו בעזה הוא לא שכח ימי הולדת, ושלח סרטונים לחברים ולמשפחה שלו. מהמשפחה והחברים שלו למדתי שהיה לו לוח זמנים צפוף, שבו הוא הצליח לשמור על קשרים בינאישיים מצוינים ולהספיק את כל מה שרצה. כשהוא חזר הביתה מעזה לחופשה, הוא אפילו לא סיים לאכול ויצא לבקר בבתי החיילים שלו. הוא באמת אהב את כל מי שבחייו בתשוקה ויצא מגדרו כדי לעזור להם.

הדבר הכי משמעותי שלמדתי מהפרויקט הזה הוא שהערכים שלך הם הדבר הכי חשוב לגביך, כי הם יישארו וישפיעו על אנשים גם אחרי מותך. רואי חי את הערכים שהוא האמין בהם, ומת עבורם, וההשפעה שלו עלי ועל המוני אחרים היא הוכחה לכך. מסתבר שאם אתה חי את הערכים שלך, אתה מותיר אחריך מורשת שתחיה לנצח.

העבודה גם גרמה לי לחשוב על ארעיות החיים, על העובדה שהחיים יכולים להסתיים ברגע, ועל כך שלקחתי את החיים כמובן מאליו. עכשיו אני מבין שהחיים הם מתנה ושעלי להעריך כל רגע. רואי אמנם לא זכה לאריכות ימים, אבל הוא חי את החיים במלואם.

לפעמים קצת קשה לי לצאת מעצמי. האגו משתלט, ואני מאמין שלי הכי קשה ושאף אחד לא יבין. העבודה על הפרויקט ניערה אותי במובן הכי טוב של המילה. אני פתאום חושב לעצמי: "איך אני מתלונן על שעות הלימודים, כשרואי עשה בגרות יותר קשה ממני ולמד לחידון התנ"ך תוך כדי?" או "איך אני מוציא את העצבים על אנשים, כשהוא, למרות הקושי, תמיד נשאר עם חיוך על הפנים?". השראה טובה מרביצה לך באגו חזק, ומזו האגו שלי עוד לא התאושש. אני מאמין שזה אחד ההיבטים החשובים ביותר בהנצחה: לתת השראה ומודל לחיקוי.

כתלמידי הנדסאים אנחנו לעיתים שמים דגש גדול מדי על חשיבות הלימודים האינטלקטואליים ודגש קטן מדי על הפן הערכי והרגשי. עד כמה שמנסים להקנות לך ערכים בבית הספר, זה לא יכול לחדור באמת אלא אם אתה יוצא מדרכך להטמיע אותם. זהו אחד הדברים שהפרויקט היה עבורי. הפרויקט נתן לי הזדמנות להפוך ליותר ערכי ולשפר את האינטליגנציה הרגשית שלי.

ככל שאני למדתי יותר על רואי ועבדתי יותר על הפרויקט, פתאום זיהיתי משהו שלא היה שם קודם: אבל. אני לרוב די מרוחק ממה שלא נוגע בי ישירות. אני קצת מתבייש להודות שכשמדברים על השואה או השבעה באוקטובר אני לא מרגיש יותר מדי. כמובן שאני מכבד את האירוע ואת הנואמים, אבל זה לא משאיר בי חותם אמיתי, בגלל שמבחינתי זה כל מה שזה עבורי: מילים. כשעבדתי על הפרויקט הזה, רואי הפסיק להיות רק מילים עבורי. בראש שלי התעצבה תמונה ממשית ומלאה שלו כבן אדם, כחבר וכבן משפחה. לראשונה מזה הרבה זמן הצלחתי להזדהות באמת עם מישהו. הרגשתי כאילו איבדתי חבר.

נראה שאנחנו עומדים בפתחו של שחר של יום חדש. החטופים החיים חזרו, הפסקת אש החלה (גם אם לא מקוימת במלואה, ולמרות שלא כל החללים הושבו). לפעמים זה מרגיש שכמות החללים מתחילה להקהות את החושים שלנו. קשה מאוד להתאבל על כל כך הרבה אנשים. אני מאמין שהחשיבות של פרויקטים כאלה היא כדי שנזכור שמאחורי כל שורת "הותר לפרסום" היה אדם שחי חיים שלמים, שאהב, שצחק, שהיו לו תחביבים, שהיו לו משפחה וחברים שאהבו אותו, והוא יהיה חסר לעד.

חשוב לי רק שתצאו עם המסר הזה: דרך הנצחה של אדם אחד, אתה יכול להעמיק את החיבור הרגשי שלך עם כל הנופלים.

הסרטון יעלה ליוטיוב בימים הקרובים בערוץ בית הספר.