הדור הצעיר שמחזיר את האמונה בעתיד המדינה – יובל ושדי

בעולם שבו נדמה שכולם עסוקים בעצמם, מתגלים דווקא בני הנוער כמי שמחזירים את התקווה. בזמן שהמסכים מלאים בכותרות על פוליטיקה, מחלוקות ומשברים, יש מי שבוחרים לצאת מהמסך, לפעול בשטח ולהיות חלק מהפתרון. אנחנו דור חדש שלא מוותר על אחריות וערבות הדדית.

מה קרה לדור שלנו? לא פעם אמרו עלינו שאנחנו “מנותקים”, “אדישים”, “חיים בטלפון” ו”לא אכפת לנו מכלום”. אבל השנתיים האחרונות הוכיחו בדיוק את ההפך.

מאז האירועים הקשים של אוקטובר 2023, משהו עמוק השתנה. פחד, חוסר ודאות וכאב הפכו לדחף לפעול. צעירים רבים הרגישו שהם לא יכולים להישאר מהצד. הם קמו, יצאו, ופשוט התחילו לעזור.

בקיץ 2025, כשהמדינה עוד התאוששה מהמלחמה, מאות בני נוער וצעירים עזבו את הבית, דחו את השירות הצבאי בשנה, ועברו לגור בקריית שמונה, בשדרות וביישובי הגבול, כדי לחזק את הקהילות שנפגעו. הם לימדו ילדים, שיקמו קהילות, ארגנו פעילויות, תמכו במשפחות, ובעיקר: החזירו תקווה.

כשבחירה אישית הופכת לשליחות

אחת מהמתנדבות היא גילי ברק, בוגרת תנועת “הנוער העובד והלומד”, שבחרה לעשות שנת שירות בקריית שמונה, עיר שספגה פגיעות קשות בזמן המלחמה.

"תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות שנת שירות, זה היה חלום שלי. אחרי השביעי באוקטובר זה רק התחזק. צריך את זה עכשיו, וכמה שיותר", היא מספרת. עבורה, המעבר לצפון היה לא רק החלטה אישית, אלא שליחות אמיתית: "רציתי לעשות שנת שירות דווקא בקריית שמונה, כי ידעתי כמה הצורך שם גדול. אם אני כבר עושה משהו – אז עד הסוף".

היא מתארת ימים לא פשוטים, אבל גם רגעים מרגשים: "יש ילדים שלא חזרו לישון לילה שלם מאז האזעקות. לראות אותם צוחקים שוב, זה שווה הכול."

החיים בצפון לא היו קלים. אזעקות, מתיחות ביטחונית, והחיים בין פחד לתקווה.

אביב תדמור, גם הוא מהנוער העובד והלומד, סיפר: "ברור שאני מפחד לפעמים. מצד שני, כולם שם חיים בפחד תמידי – אז מי אני שאתלונן?"

במקום לברוח, הם נשארו. במקום לפחד, הם חיזקו אחרים. וזו אולי הגבורה האמיתית של הדור שלנו: לא רק להילחם, אלא לבחור בחיים, גם כשזה הכי קשה.

גם ההורים, למרות החשש, לא יכלו להסתיר את הגאווה. "המשפחה שלי שמחה שאני הולכת לגרעין נח"ל, למקום שהכי צריך אותנו. הם גאים לדעת שהבת שלהם רוצה לעשות את המקסימום שלה במקום הכי רחוק שאפשר", אומרת גילי.

לא מעט הורים הודו שהילדים שלהם לימדו אותם שיעור באומץ ובאמונה. בזמן שהמבוגרים דיברו על פילוג, הדור הצעיר פשוט פעל, חיבר ואיחד.

הקיץ של הנתינה

אבל לא רק מי שעשו שנת שירות הוכיחו אחריות. גם תלמידים צעירים יותר הפכו את הקיץ לקיץ של התנדבות. במקום לנוח אחרי שנה מתישה, הם התייצבו במאהלים, בעמותות ובקהילות הזקוקות לעזרה.

יעל ששון, בת 16 מתל אביב, בחרה לתרום בכך שהצטרפה לארגון "העוגן למשפחות המילואים", שמסייע למשפחות שבהן אחד ההורים גויס לשירות ארוך. "בהתחלה חשבתי שאעזור פעם בשבוע, אבל ראיתי כמה זה משנה. כשאת באה לשעתיים, שומרת על הילדים או מביאה אוכל – זה עולם ומלואו בשבילן."

יעל לא הסתפקה בעזרה נקודתית, והיא הפכה למנהלת אזורית שמרכזת עשרות מתנדבים.

"אין דבר יותר מספק מלהרגיש שאת באמת משנה משהו. יש כל כך הרבה משפחות, תמיד יש עוד מה לעשות, ותמיד יש למי לתת יד."

העמותה שמחברת בין צעירים לכל הארץ

גם נעם אלון, אז שמיניסטית ממצפה יריחו, החליטה שהחופש שלה ייראה אחרת. היא ניהלה עמותת נוער מתנדב שקישרה בין צעירים לארגוני חסד ברחבי הארץ.

"בשבוע הראשון של המלחמה עשינו 80 התנדבויות. בקיץ המשכנו לסייע לתושבי הצפון ולילדים עם צרכים מיוחדים."

אחד הפרויקטים שהובילה היה יום כיף לילדי צמי"ד: ארבע שעות של צחוק, מוזיקה ומשחקים, עם מאות חונכים מתנדבים.

"רק לראות את הילדים האלה מחייכים, אחרי כל מה שעברו – זה היה שווה כל רגע." היא מוסיפה משפט שנשאר איתי: "עזרה אמיתית לא נמדדת רק בזמן מלחמה. היא נמדדת ביכולת להמשיך לתת גם כשכבר לא חובה."

הילדים שקיבלו תקווה

בין אם זה בצפון, בדרום או במרכז, הילדים שפגשו את המתנדבים האלה קיבלו מהם משהו גדול בהרבה ממשחק או פעילות. הם קיבלו ביטחון.

גילי ברק הסבירה זאת כך: "אין לילדי הצפון והדרום שגרה אמיתית. אני רוצה שהם ידעו שיש אנשים שיהיו שם בשבילם. זה אולי הדבר הכי חשוב שאפשר לתת."

כל חיוך, כל ציור שהילדים נתנו למתנדבים, היה תזכורת לכך שגם מתוך כאב נולדת תקווה.

עכשיו, כשהמדינה מנסה להתרגל שוב למעין שגרה, אפשר להסתכל אחורה בגאווה. אותו קיץ של התנדבות, של רוח ושל נתינה, הפך לסמל.

רבים מהנערים והנערות שהיו אז מתנדבים הפכו השנה לחיילים, למדריכים או למנהיגים קהילתיים. אחרים ממשיכים ביוזמות החברתיות שלהם.

והמסר ברור: העתיד של המדינה לא תלוי רק במנהיגים או בחוקים. הוא תלוי באנשים הצעירים שמאמינים שעדיין אפשר לתקן.

אז נכון, אנחנו דור שחי לצד המסכים. אבל אנחנו גם דור של לב, של אחריות ושל תקווה.

ואם יש דבר אחד שלמדנו מהשנתיים האחרונות, זה שכשאנחנו מתאחדים, אין דבר שלא נוכל לשנות. ובסוף, אולי זה באמת השחר של יום חדש לכולנו. אנחנו מחזירים את האמונה בעתיד המדינה!