זהו סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו – סיפור קצר

יש הרבה סוגים של סופים: סוף סיפור, סוף שנה, סוף החיים וסוף העולם. לכבוד גיליון סוף השנה החלטתי לכתוב סיפור קצר המתאר כמה סופים שונים, כולם כרוכים יחד בנימה שטותית וחסרת היגיון. – יעל הלמן י"א 2

"זהו סוף העולם, באמת. הוא יושמד בעוד מספר רגעים, יכוּלה בידי פיצוץ אדיר ואור אדום ובוהק ומוצף בצלילי פצפוץ קלים. כל כדור הארץ, ואולי גם חצי מהירח, יעלמו מקיום, וכל מה שישאר כעדות לקיומנו יהיו ווייג'ר ותקליט הזהב. יש בזה משהו מאוד אירוני, אם תשאלו אותי. אולי אפילו מדובר בהתבטאות האירוניה בשיא כוחה. שהשריד האחרון מהאנושות והכדור הירוק יספר על האנושות ועל כדור הארץ? זה יכול לקרות רק לנו. ועוד כל הטרגדיה הזאת התחילה בגלל עכבר קטן ואבוד.

'זה היה לקראת הקיץ, האוויר היה חמים. זה לא שיר של צביקה פיק, כי שינית ת'מילים.' זמזם לעצמו אחד מעובדי 'המחברת הכחולה', החברה הגדולה ביותר בארץ לייצור מחברות וציוד משרדי. זה אמנם עיוות מאוד נחמד לשיר, אבל העובד לא באמת דייק. אחרי הכל, תחילת יוני כבר נחשבת קיץ. באותו מפעל לייצור מחברות באזור צפון הארץ, לא מודע בכלל לשיר הקטן שזייף העובד, נח לו עכבר צעיר בתוך חור בקיר. הוא היה עכבר קטן ובודד, אבל דווקא לא הייתה לו שום בעיה עם המצב. למעשה, הוא היה די גאה בעצמו. הוא הצליח לשרוד את הריסוס נגד מזיקים במפעל לפני קצת פחות משבוע וידע שיש לו עוד בערך חודשיים של נחת לפני הריסוס הבא. עד אז הוא יוכל ליהנות מחיים רגועים ושלווים כשהוא עושה מה שמתחשק לו. חסר דאגות, שוטט העכבר ברחבי המפעל בחיפוש אחר שאריות האוכל של העובדים. די מהר הוא מצא מספר חתיכות מלפפון חצי רקובות – שלל לא רע – ולקח אותן איתו אל אחת המכונות, מוכן לסעוד את ליבו ולהנות מארוחה טובה. הביס הראשון היה נגיסת חייו של העכבר, תרתי משמע. המלפפון בהחלט היה מאוד טעים, אך העכבר מצא את מותו שניות בודדות אחרי שבלע את הירק. מסתבר שההדברה לא כללה רק ריסוס, אלא גם פיזור של מזון עכברים מורעל. גופת העכבר נפלה אל תוך המכונה, ששימשה לסגירת ספירלות המחברות, ושיבשה את פעולתה.

באותו היום ספירלות המתכת של כל מחברות הספירלה שיוצרו במפעל, לא נסגרו כהלכה. מבקר האיכות של המפעל היה עסוק מדי בחיפוש אחר שורות חדשות להמשך הפרודיה שהתחיל חברו ולא שם לב שהוא מאפשר למחברות עם הספירלה החצי פתוחה מפס הייצור לצאת אל השוק. מספר לקוחות שקנו מחברות מהחברה התלוננו על כתמי צבע אדום חשודים או ריח מוזר ולא נעים, אך זה כבר היה מאוחר מדי.

בין הלקוחות שקנו את המחברות הפגומות הייתה ילדה אחת, תלמידה עם צורך במחברת מתמטיקה חדשה. בדיוק נגמרו לה המחברות בבית, אז על הדרך היא קנתה גם אריזה של מחברות שורה לבקשת אימה. עם שש מחברות חדשות בידיה – שלוש משבצות ושלוש שורה – חזרה לביתה לעשות את שיעורי הבית במתמטיקה והשאירה את חמש המחברות העודפות בארון. את אחת מהן, שמח על חזרתן של מחברות השורה לבית, לקח אחיה הגדול, תלמיד מוזיקה באוניברסיטה, שהקים להקה קטנה יחד עם חבריו מאחד הקורסים. באותו הערב הם תכננו מופע קטן למשפחות ולחברים הקרובים עם שירים מקוריים במרתף של אחד החברים, אז הוא היה לחוץ מהרגיל. כמו תמיד כשהוא לחוץ, לקח הסטודנט מחברת – נגמרה לו המחברת הקודמת – בעודו מודה לאחותו הקטנה בליבו על כך שיש לה שיעורים במתמטיקה והתחיל לנסות להלחין מנגינה חדשה לכיף, שוכח מהלחץ לקראת המופע במרתף. את התווים כתב בין השורות בצורה קצת מבולגנת עד שנרגע והצליח למצוא מנגינה קצרה שדי מצאה חן בעיניו, אם כי אפילו הוא הבין שהיא יצאה דומה מדי לאחד השירים שהלהקה עמדה לבצע באותו ערב. מודע לזמנים גם אם זה לא נראה ככה, הניח הסטודנט את המחברת על פינת שולחנו, ממש מעל הגיטרה שנשענה של רגל השולחן, והלך להתארגן. המחברת, שהונחה בצורה לא טובה, נפלה מהשולחן תוך זמן קצר כאשר הקצה הפתוח של ספירלת המתכת שורט את אחד ממיתרי הגיטרה.

ירד הערב והגיע עת המופע במרתף. אביו של אותו סטודנט גיטריסט היה עדיין בדרכו חזרה מהעבודה, אז הוא ביקש מאשתו שתשמיע לו את השירים דרך שיחת טלפון עד שיגיע. ההופעה הלכה טוב, אפילו מצוין. החברים והמשפחות נהנו, והשירים החדשים הוכתרו כהצלחה, לא שהמשפחות לא הכירו אותם לפני כן, לפחות חלקית. הכל היה נהדר עד שמיתר הגיטרה של אותו סטודנט נקרע. אותו מיתר שנשרט מוקדם יותר באותו יום על ידי ספירלת המחברת החצי פתוחה. הוא נקרע בדיוק באמצע סולו גיטרה, בזמן שהסטודנט היה במרכז במת המרתף המאולתרת ותשומת הלב, ומילא את החלל בצליל מכוער. היה שקט מופתי מרוב הפתעה, ואחריו רעש. אב הסטודנט שמע את הכל דרך הטלפון, לא מבין דבר מהמתרחש, וניסה לשאול את אשתו שלא השיבה. למרבה הצער, אירועי המופע הסיחו את דעתו והסיתו את תשומת ליבו מהכביש ברגע מאוד גורלי. לפני שהספיק להתאפס ולהתרכז מחדש בנהיגה, הוא איבד את הכרתו מהלם שנגרם מהתנגשות חדה ולא צפויה. בזמן שדעתו הייתה מוסחת, הוא סטה מהנתיב ונכנס לתאונת דרכים עם רכב שנסע בכיוון הנגדי.

אביו של הסטודנט אמנם יצא מהתאונה עם פציעות קלות בלבד, אך יושבי המכונית השנייה – אישה וילד צעיר – מצאו את מותם בבית החולים אליו פונו זמן קצר לאחר התאונה. בעל האישה ואבי הילד היה מהנדס ופיזיקאי ידוע בשם ג'ימי. יש שקראו לו אפילו גאוס של המאה העשרים ואחת, אם כי הוא בכלל לא היה מתמטיקאי ובכלל עסק בבוטניקה כתחביב. מוקדם יותר באותו היום הוא כבר איבד את בוב, צמח הפלפלים שגידל מזה יותר משנה במסירות ודאגה יוצאים מן הכלל, מה שהשאיר אותו במצב נפשי עגום. איבוד בנו ואשתו בנוסף לבוב הטריף את דעתו של המדען מרוב צער עד שהוא נשבע לנקום בכדור הארץ ובאנושות כולה על מה שקרה לו. הוא לקח מחברת, מוקדם יותר באותו יום הוא קנה לבנו מחברות חדשות בשביל שיעורי הבית במתמטיקה, והחל לתכנן את המכונה שתשמיד את העולם. זה לקח שנים. העבודה הייתה רבה, במיוחד עבור אדם יחיד ומדובר בתכנון ובנייה של מכונה שלא נראה כמותה מעולם. אך בעזרת נחישותו, חוכמתו, שגעונו והעובדה שמדובר בסיפור בדיוני, הצליח ג'ימי לגמור את הפרויקט ההרסני שלו מקץ עשרים שנה. הוא לקח בידו את אותה מחברת ישנה, זו שבה התחיל לתכנן את המכונה ביום הטראגי בו הוא איבד את הכל, והסתכל עליה, נאנח. לאורך עשרים שנות העבודה המפרכת שעבר, שגעונו וכעסו על העולם ועל האנושות דעך והפך לריקנות עצומה. אולי אחרי כל השנים האלה הגיע הזמן ללכת לפסיכולוג.

סוף כל סוף משלים עם מצבו בחיים, החליט המדען המדוכא שיפרק את עבודת חייו אחרי הפגישה עם הפסיכולוג, מוכן לאפשרות שירצה להסב את פעולת המכונה להעלמת מקצוע הפסיכולוגיה מקיום. הוא ניסה לעזוב את המחברת ולהשאיר אותה על השולחן, מוכן לצאת מהחדר ולקבוע תור לפסיכולוג מומלץ, אבל שכח שמדובר במחברת פגומה של חברת 'המחברת הכחולה' מלפני עשרים שנה, אחת מהמחברות ששוחררו לשוק עם ספירלה פתוחה מאחד הצדדים. ג'ימי נשרט בטעות מהקצה הפתוח של ספירלת המתכת החצי חלודה, ומתוך הפתעה יותר מאשר כאב אמיתי נרתע קלות לאחור, שומט את המחברת על הרצפה תוך כדי כך. למרבה הצער, בדיוק מאחורי המרפק הימני שלו היה הכפתור שהפעיל את המכונה להשמדת העולם.

הדבר האחרון שאמר ג'ימי וויליס, גאוס של המאה העשרים ואחת, פרופסור לפיזיקה ומהנדס מוכשר מטעם אוניברסיטה נחשבת, היה 'אוי, אופס'. אחרי מילים מטופשות וחסרות תוכן או אופי שכאלה, הוא חדל מלהתקיים. תוך רגעים ספורים שלא היה מי שיספור, התכסה העולם כולו באור אדום כתמתם שבצורה אירונית למדי הזכיר שקיעה שלווה ביום בהיר ונעים, חסר עננים. האור הגיע לכל מקום, מלווה בפיצוץ גדול שהעלים את כל אזור ביתו של המדען.

בדרך חזרה אל ביתם, שני תלמידי תיכון עמדו להם, בוהים בפיצוץ האדיר. האור האדום והבוהק שכיסה את השמים נראה דרמטי ורומנטי להחריד. הם אחזו זה בזה, מנסים להתגבר על ההלם, ו-".

"רגע, רגע, רגע!" אמר דן, אחד מחברי הוועדה, קוטע את רצף הקריאה שלי. "אני מבין שזה מצחיק אותך, אבל דניאל, למה צריך להוסיף בסוף סצנה רומנטית רנדומלית לא קשורה?".

"רומנטית?" שאלתי בקימוט מצח מבלי להבין את הכוונה, "אה, אתה מתכוון לשני התיכוניסטים בסוף? זה בכלל לא רומנטי. הם הכירו רק שתי דקות קודם לכן כשאחד מהם בטעות התנגש בשני בהיסח דעת. שניהם היו במצב רוח רע כי הם נשרטו מהמחברות שלהם – אחד מהספירלה והאחר קיבל חתך נייר – אז הם די התנפלו אחד על השני והתחילו להתגושש. באמצע הריב המוזר וחסר התוחלת הזה התחיל הפיצוץ והם בהו בו בהפתעה. אחר כך הם נזכרו שהם באמצע קרב, אז כל אחד מהם ניסה להיות הראשון שיתגבר על ההלם בשביל לא לחטוף אגרוף בפרצוף." התחלתי להתרגש, כמו שתמיד קורה כשמדברים על הסיפורים שלי, "דרך אגב, מה דעתכם להשתמש בשיר 'It’s the End of the World as We Know It' של REM לסצנה הזו? אה וידעתם שאחד התיכוניסטים האלה הוא בעצם הבן של הסטודנט עם הגיטרה שהת–". דן הסתכל עלי במבט מצמית ספק מעוצבן ספק לא מבין שגרם לי לקטוע את עצמי.

"דניאל, איך הצופים, או אנחנו, היינו אמורים להבין את זה? אם כבר כותבים תסריט, או סיפור לתסריט במקרה הזה, הוא אמור להיות ברור!" נזף בי, משתמש בטון המיואש והמאופק שמשתמשים בו בדיבור עם ילדים קטנים שלא מבינים מה הם עשו לא נכון.

"בסדר, בסדר, אני אשנה את החלק הזה." ניסיתי להרגיע אותו, "עוד שאלות או תלונות?".

"אחת." אמרה חברת ועדה אחרת, נראה לי שקוראים לה שרה. רק לאחרונה הקימו את הוועדה לתכנון מסיבת הסיום וכתיבת התסריט. "למה דווקא מחברות?". נראה לי ששמעתי כמה מחברי הוועדה ממלמלים דברים בסגנון של 'באמת, זאת השאלה שלה' ו-'בהתחשב בגישה שלה, היא תוכל להיות חברה טובה של דניאל' לצד גיחוך.

חייכתי. "נשרטתי מהספירלה של המחברת שלי וחשבתי שזה יכול להיות רעיון מצחיק. חוץ מזה, את יודעת מה אומרים: מחברת שמופיעה במערכה הראשונה תהרוס את העולם במערכה השלישית".

לקול אנחות ובקשות לשכתוב הסיפור נגמרה אסיפת הוועדה. יש לי חשש שאולי אנחנו – חברי הוועדה – בעלי חוש הומור שונה מדי.

* הסיפור מוקדש לצמח הפלפלים שלי שמת קצת לפני תחילת כתיבתו אחרי שנה של טיפול מסור. 'האוהבים הצעירים', 'מקץ עשרים שנה' ו-'It’s the End of the World as We Know It' לא שייכים לי. רק לקחתי את שמותיהם או קטעים מהם לאורך הסיפור.