זאב דגני - לקח את זה צעד רחוק מידי?

/מנהל הגימנסיה הרצליה מחליט בוקר אחד לסיים את תפקידו ובתזמון שלא יכול להיות טוב יותר, אלא בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. סיפור בלשי? או שהכתובת הייתה על הקיר?

בבוקר של 3 בספטמבר 2023, ק', מחנכת ומורה בגימנסיה הרצליה נכנסה לכיתת החינוך שלה. לא עברו שעתיים של היום הראשון של הלימודים, וכבר היא פתחה את קבוצת ההורים למצוא עשרות הודעות מבוהלות – כולן שואלות על התפטרותו של מנהל בית הספר זאב דגני.

כשהוציאה את כיתתה לטקס תחילת השנה – ראתה מראה דיסטופי בחוץ. תלמידים צועקים בכאוס מוחלט, מתקבצים בקבוצות נרעשות או רצים אחד לשני, כולם דיברו על אותו הדבר – והוא לא היה הטקס שניסה להמשיך כרגיל על הבמה. בצד הבמה היה גוש תלמידים גדול ורועש במיוחד, שבמרכזו איש השעה (זאב דגני). ק' שמעה אותם צועקים לו, הצעקות נשמעו כועסות אך במבט קרוב יותר היא שמעה שהצעקות היו למעשה קריאות תחנונים. אחרי הטקס המורים נקראו לישיבה פדגוגית. המנהל עמד מול שורות המורים המודאגים בכיתה, שרעשה מלחישות ורעש של כיסאות חורקים. הוא ניסה להרגיע את הקהל, והחל בהסבר על המצב.

"זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה הוא גבר בעל השפעה רבה", את האמירה הזו רבות היו שומעים סגל בי"ס והתלמידים מפי הוריהם והסביבה.

בין אם זה מתבטא בהפגנה שתלמידיו ארגנו כאשר התפטר מתפקידו, ובין אם זה מתבטא במשחק כוחות ברוטלי, שהוא במרכזו.

במקרה המסוים הזה, אי אפשר להבין את כל העניין בלי להבין את הסיפור של 230 י"בניקים שאפתניים, שהחליטו לסרב להתגייס לצבא. הסרבנות נובעת מאמירה פוליטית, בהתחלה הם טענו שהם לא ישרתו כל עוד המדינה ממשיכה את כיבוש השטחים. אך מאז הם הוסיפו מטרה נוספת למחאה שלהם והיא מחאה כנגד ההפיכה המשטרית. שמם הוא "נוער נגד דיקטטורה".

230 החותמים על מכתב הסרבנות אמרו בו "אנחנו, בני ובנות נוער העומדים לפני גיוס, אומרים לא לדיקטטורה – גם בישראל וגם בשטחים הפלסטינים הכבושים, ומודיעים כי לא נתגייס עד שלא תובטח דמוקרטיה לכולם.ן, לכל מי שחי תחת שלטון ישראלי", הם ממשיכים ואומרים "אחרי חצי שנה שאנחנו נאבקים ברחובות למען דמוקרטיה אמיתית, הממשלה רק ממשיכה בתוכנית ההרס שלה. אנחנו פוחדות על העתיד שלנו ושל כל מי שחי כאן. החלטנו שלאור המצב – אנחנו חייבים לנקוט בצעד חמור יותר – ולסרב".

הסרבנים ביקשו לארגן אירוע בגימנסיה בו יצהירו על המכתב.

זאב דגני (מנהל שיודע את השמות של כל תלמידי בית הספר ורואה אותם כילדיו), תמך באירוע בכל ליבו. חלק ממובילי המחאה הם תלמידים שלו, והם יכולים להעיד על כך שהוא תמיד מעודד אותם להיות מעורבים פוליטית דרך הרצאות שהוא מעביר ומכתבים שהוא שולח.

מנכ"ל משרד החינוך, מאיר שמעוני, פחות אהב את הרעיון. הוא אמר לדגני שכל עוד יופיעו מעל 200 תלמידי גימנסיה לפגישה או יציגו את "מכתב הסרבנות" (שהוא עיקר האירוע) אז הוא יאסור על קיומו בבית הספר. הטענה שלו הייתה שאירוע התומך בהתנגדות לגיוס לצבא הוא לא חוקי, הוא הזכיר את החוק משנת 1953 הקובע כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי היא לחנך לשירות משמעותי בצבא הגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי. הוועד המנהל של הגימנסיה עמד יחד עם שמעוני וקרא לבטל את האירוע.

כמצופה דגני התנגד בתוקף, הוא איים שאם יבטלו את האירוע, הוא יתפטר מתפקידו כמנהל בית הספר. איום בעל השלכות ניכרות ומשמעותיות מאוד בהתחשב בכך שהתפקיד שלו רב השפעה. על אף האיום הקיצוני, המתנגדים לא ויתרו על עמדתם, אך גם לא דגני. בפתאומיות מבהילה דגני התפטר מתפקידו.

הצעד הקיצוני שלקח הצליח לעבוד, השם שלו היה בכותרות ומאות תלמידים עמדו מאחוריו ומאחורי העמדה שלקח. אך בסופו של יום ברור שאף אדם שפוי לא היה מוותר על תפקידו בכזאת קלות. יום אחרי שהתפטר, דגני ביקש לחזור. "משהודעת על התפטרותך ושזו אושרה – אינך יכול להחליט באופן חד צדדי כי אתה חוזר בך מהתפטרותך. העניין מסור להכרעתו של הוועד המפקח של הגימנסיה וזה יתכנס וידון בבקשתך", אמר יו"ר הוועד המנהל של הגימנסיה. כלומר, עשית מעשה פזיז. אתה לא יכול לצעוד חזרה פנימה כאילו כלום לא קרה.

האם דגני הפעם יישא בתוצאות מעשיו?