התמודדות יהודי אירופה עם המלחמה והאנטישמיות ממבט אישי של דודה שלי

ימים לא קלים עוברים על המדינה והעם שלנו. הרבה סובלים מאובדן משפחה וחברים, ואנו נאלצים לשמוע את כל הסיפורים קורעי הלב שעדים מהמתקפה ב-7/10 מספרים. לכולנו תחושת הביטחון התערערה, אך אנו מצליחים בגבורה לשמור על האחדות בישראל. חלק מהאנשים הולכים לבית כנסת להתפלל, תורמים, מתנדבים ועוזרים לחיילים ולחקלאים בכל דרך אפשרית. אך מה עם יהודים במדינות אחרות? מה עם אלו שגרים במקומות בהן הסביבה המקיפה אותם מלאה באויבים, באנשים שרואים את היהודים כאשמים בכל הדברים הרעים שקורים? איך הם מרגישים? מה קורה במדינות אלו?

בכתבה זו אספר על נקודת מבט של קרובי משפחתי מלונדון. דודתי וביתה אמה בת ה-13 גרות בלונדון שבאנגליה כבר ארבע שנים. אתחיל בלספר את סיפורה של אמה. אמה לומדת בבית ספר מעורב בתלמידים מכל הדתות וכל הסוגים. עד לפני המלחמה, שמעתי ממנה שהיא מרוצה מאוד מבית ספרה. כבר בתחילת השהות בבית ספר היא הכירה חברה ובמהרה השתיים הפכו לחברות הכי טובות. הן עשו כל מה שחברות טובות עושות וסמכו אחת על השנייה, אפילו שאחת ממוצא יהודי והשנייה ממוצא ערבי. בתאריך 9/10 שהוא יום בית הספר הראשון מאז תחילת המלחמה, המורים החלו את היום בלהראות לתלמידים את חדשות BBC ששם הציגו מה קורה בעולם ברגעים אלו ודיבר על התקפות ישראל על עזה. ברגע ששמעה חברתה על כך, היא ישר התרוממה והחלה לצעוק "Free Palestine".

כמה ימים לתוך המלחמה החלה אמה לשים לב שכאשר היא מדברת לחבריה הם מתעלמים ממנה, והיא לא מצליחה להבין את הסיבה. בהפסקה אחת בא אליה ילד וטען כי "העם שלך רוצח את העם שלי" והשאר המשיכו להתעלם ממנה כאילו היא לא שם. ה"חברה הכי טובה שלה" דיברה והפיצה שמועות עליה ויצא כך שהרבה מחבריה כבר לא היו שם לצידה בזמנים קשים אלה, ואף צידדו עם החברה שלה. במהלך זמן זה, נודע לדודתי כי מספר ילדים רצו להביא דגלי פלסטין לבית הספר, לתלות אותם שם ולעשות דוכן שייועד לתרומה לפלסטינים. במזל, התבטאות שכזו הוחלטה כאסורה ברחבי בית הספר. כאשר הילדים יצאו לחופשה מבית הספר, אמה החלה לראות כי ילדים מסוימים מתחילים לחסום אותה במדיה החברתית. ברגע שאמה גילתה על רצון חבריה ללימודים להגיע עם דגלי פלסטין בצורה שכזאת, בית הספר שאמור להיות מקום בטוח ומלמד, נעשה להפך הגמור. היא החליטה ליצור קשר עם המורים. מכך, המורים ערכו שיחות עם התלמידים במשך שבועיים, בהם כל מה שהיה להם להגיד זה שבית הספר אמור להיות מקום בטוח לתלמידים, שכל אחד זכאי לדעה עצמאית אך אין מקום להפגנות פוליטיות ברחבי בית הספר. בלונדון אחוז האוכלוסייה הערבית גדול ביחס לאוכלוסייה היהודית, וכך גם בבית ספרה. ישנם רק שלושה ילדים יהודים, כך שיוצא שרוב הילדים בבית ספרה הם פרו-פלסטינים. ילדה יהודייה נוספת בבית ספר סיפרה בבכי כי היא מאוד עצובה מהמצב ואינה יודעת כבר מה לעשות ולמי לפנות. אמה, שנהגה להסתובב עם שרשרת מגן דוד עליה כל יום, הורידה אותה מתוך פחד מהדברים שאנשים יכולים לעשות לה ולהגיד לה. היא אינה מעזה לתת כל סממן יהודי כי מפחדת ממה שאנשים, שפעם החשיבה אותם כחבריה יגידו עליה. ילדה בת 13 שיש לה טלפון ונחשפת למדיה רואה כי בתי יהודים עם מזוזות נצבעו בצבע אדום. כאשר רואים דבר שכזה כיצד אפשר לא לפחד שגם לבית שלך זה יקרה? עכשיו, גם במקום שאמור להיות הכי בטוח, לא מרגיש כך יותר. לא רק לזוועות נוראיות כאלו נחשפת הילדה אלא גם לתעמולה. כל שבוע מגיע לביתה עיתון הנוער "The Week Junior", שבו היא שמה לב כי כתבו כמה דברים על מצב המלחמה. היא ראתה כי כותבים כמה שורות על מה שקורה בישראל ועל המצוקה הקיימת, אך הכתבות הגדולות מדברות על פלסטין ועל מה שקורה בעזה, על מצוקתם ועל חמאס. אחרי שהיא רואה שכבר כמה עיתונים בנויים בצורה דומה היא מחליטה לכתוב להם, להגיד שיסבירו יותר על מצוקתה של ישראל והנעשה לה, אך עד עכשיו אין מענה. היא רואה את העיתון והיא מסתכלת באינטרנט ובטלוויזיה ומובן שרוב הערוצים משמיטים המון מן הדברים שקורים בישראל. לדוגמה, כאשר הצבא חשף שהטיל שהתפוצץ על בית החולים אל-אהלי שבעזה היה ממעשי ידיהם של ארגון הג'יהאד האסלאמי, ולא ישראל, רק בכמה ערוצים, כמו CNN, הזכירו כי צבא ישראל אינו אשם. באינטרנט היא נחשפת לחדשות ולכתבות שאומרות לא ללכת לבתי עסק יהודים. אני רק יכולה לדמיין לעצמי את הרגשת האימה והפחד שהיא מרגישה. כואב לי הלב לשמוע את כל הסיפורים האלו ממנה: כואב שבזמן כה פרוגרסיבי ומודרני ילדה בת 13, ולא רק אחת אלא המוני ילדים, צריכים להתמודד עם זה. לשמחתי, אני שומעת שלמרות הפחד ואולי אפילו בגללו, היא ואימה הולכות מידי פעם לבית הכנסת להתפלל. אך גם שם, יום אחד, הן נתקלו באירוע לא פחות מרתיע. בכניסה לבית הכנסת, הן רואות אנשים עם דגלי פלסטין וכשנכנסות הן מתחילות לשמוע קולות פיצוצים: אלו היו קולות נפצים וזיקוקים חזקים שאותם האנשים הדליקו ממש ליד בית הכנסת. הן רואות הפגנות ושומעות דברים כמו "כל היהודים לגזים" ו-"חבל שהיטלר לא סיים את מה שהתחיל"; הן רואות דגלי דאעש ולא מאמינות למראה עיניהן. למרות כל תחושות הפחד וחוסר הביטחון, הן מחליטות ללכת להפגנות בעד ישראל ולהביע את תמיכתן, צועדות ברחובות עם דגלי ישראל מונפים. אחיה שבקנדה מחליט גם הוא להירתם לעזרה כשרואה במו עיניו אנשים שמורידים פוסטרים של חטופים. כיום הוא מתנדב בעמותה שמציעה סיוע הומניטרי ליהודים והצבא.

בשיחתי עם דודתי היא אמרה לי כי המצב שקורה מחזיר אותה לתקופה שהייתה קטנה וגרה ברוסיה וגם היא חוותה בריונות על היותה יהודייה, והיא לא יכלה להאמין שארבעים שנה אחרי, אותו המצב יקרה גם לבת שלה. לפי מילותיה המדויקות: "אני רק מקווה שילדיה כבר לא יצטרכו לחוות דברים כאלו".