הרבה אנשים מקשרים את הביטוי 'לראות את האור' למוות. אחרי הכל, למדנו מסרטים שאנשים גוססים 'רואים את האור' רגע לפני מותם. אפילו האנשים שצופים מהצד מתייחסים לאור כחלק מהמוות ואומרים לגוסס לא ללכת אל האור. לכבוד הגיליון הזה החלטתי לכתוב בעיתון סיפור קצר על חיים, על מוות ועל מה שביניהם.
הלכתי. רק עוד קצת ואגיע, אחרי ימים של טיול באזור ההררי הירוק הזה, לפסגה. בסוף הצעד האחרון, על ראש ההר, הורדתי את התיק הכבד מגבי ופתחתי בעצירת נוף לאחר הליכה ארוכה במסלול הצר והמפותל. התקרבתי אל קצה הצוק שמולי והבטתי על הנוף עוצר הנשימה: מולי נפרש עמק ירוק עמוס צמחיה ובמרכזו אגם עמוק מלא במי טורקיז מנצנצים. אל האגם נשפכו מים מהמפל המרשים על הפסגה שמימיני, וניתן היה לראות מספר איילים ובעלי חיים קטנים מסתתרים בין העצים. נפעם מהנוף, התקרבתי אל קצה הצוק, נזהר לשמור על מרחק בטוח. בשביל הרגע הזה טיילתי במסלולים לא פשוטים במהלך הימים האחרונים. מרוב התרגשות קפצתי קפיצה קטנה במקום וצעקתי "ווהו!" קטן שבכל זאת הדהד והפך לרעם של ממש. לא שמתי לב לכך, אבל למרות המרחק הבטוח מסף הצוק, בנקודה בה עמדתי מדף הסלע לא היה יציב במיוחד.
הדבר הבא שאני זוכר הוא נפילה. אחת ארוכה. כנראה שהקפיצה השמחה שלי הייתה מספיק בשביל להפיל את קצה מדף הסלע השחוק ולהביא לנפילה לא משמחת במיוחד. אחרי שהקרקע נשמטה תחת רגלי, נפלתי יחד איתה בבלבול חושים וחוסר תחושה עד שהתעלפתי באמצע הדרך למטה מהלם ומלחץ.
כשהתעוררתי ראיתי אפור. מתוך מחשבה שאני מדמיין או עדיין עוצם עיניים ניסיתי לעצום אותן בשנית, לשפשף אותן ולפקוח אותן לרווחה, אבל האפור נשאר. אחר כך ניסיתי למצמץ, אך גם זה לא עבד. מכיר בקיום הגוון המשעמם, הסתכלתי סביבי וראיתי שאני נמצא באזור אפור לחלוטין, ממש כאילו טפט אפור ענק ציפה את העולם. לא ראיתי רצפה או תקרה, רק הרבה מאוד אפור ואני המרכזו. באדישות מסוימת לאפרוריות החדשה בחיי, התחלתי ללכת על הקרקע-לא-קרקע בחיפוש אחר משהו – כל דבר באשר הוא – בסביבה החד גונית.
הלכתי הרבה. אני לא יודע כמה זמן ולאיזה מרחק – או אם בכלל המושגים האלה בעלי משמעות כלשהי במקום הזה – אבל גם בלי שאלות פילוסופיות הכל נראה אותו הדבר. לא התעייפתי בכלל, והשעון שלי לא פעל מאז שהתעוררתי לאפרוריות שסובבת אותי, אך כשסוף כל סוף מצאתי את הספסל, הרגשתי כאילו עברו לפחות יומיים – שלושה. הספסל, עצם מוחשי בים של אפור, היה אפור גם הוא, אבל לעומת הגוון הניטרלי של הסביבה, הוא נראה כמו ספסל עץ בסרט שחור – לבן ישן. התקדמתי לכיוונו במהירות, מתקרב לעצם המוחשי היחיד בשטח, ומהר מאוד גיליתי עצם מוחשי שני: עץ נמוך ורחב שעמד בצידו הרחוק. העץ, ממש כמו הספסל שלידו, נראה כאילו יצא מסרט שצולם בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. דעתי הוסחה מהעץ במהירות כשזיק של צבע לא אפור משך את תשומת ליבי. אהממם... כחול. עבר רק כמה זמן שעבר – השעון מושבת – אבל מאז שהגעתי למקום האפור הזה, לא ראיתי דבר אחד בעל צבע של ממש. ובכל זאת, בדיוק מולי, ישב לו על הספסל אדם כפוף בחולצה כחולה.
מתוך הבנה שעומד מולי – או לפחות יושב כשצידו לכיווני – אדם נוסף בעולם האפור והמדכא הזה, התחלתי לרוץ לכיוונו בתחושת הקלה אדירה. ההקלה נטשה אותי כמעט באותה מהירות שהגיעה, כשראיתי את הבעת פניו של אותו אדם. אמנם הוא לבש בגדים כחולים וירוקים מלאי חיים, והשיער שלו היה חום אדמדם, אבל מבט אחד בעיניו היה מספיק בשביל להבין שהוא מדכא לא פחות מסביבתו החד גונית. העיניים שלו, זוג בעל הגוון הכחול העמוק ביותר שתראו בחייכם, היו כל כך ריקות וחסרות חיים שהן נראו כמעט כמו גרסה מוקטנת של צלחות הפלסטיק הרב-פעמיות שנותנים לילדים בגן. הבעת הפנים שלו הייתה מיואשת וריקה עד כדי מוות, או לפחות נראתה כמו הבעת הפנים של אדם העומד מול המוות ומקבל אותו. לא רוצה למות, אבל גם לא מתנגד לאפשרות. טוב, מיואש כמה שהוא היה, הוא בכל זאת האדם הראשון שראיתי מזה זמן רב. תוך התעלמות מתחושת 'הבדידות מרצון' ששידר סביבו ומהרתיעה הקלה שעורר בי התיישבתי בצידו השני של הספסל.
"תגיד," אמרתי בניסיון לפתוח בשיחה, "אתה יודע איפה אנחנו?"
משראיתי שהוא לא מגיב, ניסיתי שוב. "אתה בסדר? אתה נראה במצב כל כך לא טוב שאפשר לחשוב שאלה מת." התבדחתי בטעם רע. הפעם הצלחתי לקבל גיחוך ציני ויבש בתגובה, אבל הוא אפילו לא הסתכל לכיווני.
"אתה יודע איך יוצאים מפה?" ניסיתי את מזלי בפעם השלישי, מתחיל להתעצבן על האיש האדיש. "הייתי בדיוק באמצע טיול נהדר בהרים לפני שהגעתי לכאן בפתאומיות."
בפעם הזו הוא סוף כל סוף הסתובב לכיווני, וניתן היה להבין מיד שהוא עשה זאת מתוך עניין בשקט הרבה יותר מאשר רצון לעזור לאדם שלא מבין מה קורה סביבו. "ילד," אמר בצורה ישירה, מודע לכך שהוא כנראה מבוגר ממני בלפחות 25 שנים, "אתה מת. תתמודד עם זה. יום טוב או מה שזה לא יהיה שיש אחרי המוות." ובנימה עליזה זו קם והלך לכיוון ספסל נוסף, אליו לא שמתי לב עד אותו הרגע.
מתעלם במופגן מהרצון הברור שאעזוב אותו בשקט ולא מאמין למילה שהוא אמר, קמתי גם אני וחיקיתי את פעולותיו, מוכן לירות לכוונו שאלות. כשהתיישב על הספסל, אחד זהה לקודמו במקרה ותהיתם, התיישבתי לצידו פעם נוספת והתחלתי לשאול: "מה זאת אומרת 'מת'? אני עדיין לא בן עשרים, ולמיטב ידיעתי אני בריא כמו שור. למה אתה חושב ככה? יש לך הוכחה?"
בתגובה הוא רק הסתכל עלי במבט יבש ונאנח. "אתה לא זוכר משהו מוזר שקרה רגע לפני שהגעת לפה? משהו טראומטי שיכול להוביל למוות?" אמר לבסוף אחרי שהבין שלא הייתה לי שום כוונה לסגת.
חשבתי על זה במשך כמה שניות, עד שנזכרתי בנפילה שלי מהצוק והבנתי שהוא כנראה צודק. אולי לא זכרתי את המוות עצמו, אבל בהחלט הגיוני שלא אשרוד נפילה מצוק בגובה של מעל למאה מטרים. "אני חושב שנפלתי מצוק." אמרתי לו, לא מרגיש כל כך בנוח לדבר על הטראומה הטרייה עם זר מוחלט.
"טוב, זה לא בית חולים, נכון?" אמר והעניק לי גיחוך יבש נוסף.
"רגע," אמרתי בניסיון להעביר נושא, "איך אתה מתת?"
הוא הסתכל עלי במבט עייף של אדם שחי לפחות זמן כפול ממנו ונאנח. "נו טוב," נאנח, "אולי בכל זאת עדיף לדבר על המוות מאשר לשוטט פה ללא מטרה עוד מי יודע כמה זמן." הוא ניקה את גרונו ופצה את פיו: "הייתי שכיר פשוט, אדם ממוצע לחלוטין. בימים כסדרם עבדתי כפקיד בחברה גדולה, ובחיי הייתי נשוי פלוס שלושה: שני בנים ובת. החיים שלי היו מאוד שגרתיים ולא כללו הרבה הפתעות, אבל אלה היו חיים טובים.
"אלה לפחות היו החיים שלי עד שיום אחד עצרתי לרגע, הסתכלתי על מקומי בחיים והבנתי שאין בי בעצם שום דבר מיוחד. לא הגשמתי אף אחד מחלומות הילדות שלי. לא עשיתי משהו מהפכני. לא השארתי את חותמי בשום מקום. הבנתי שאחרי מולי אני פשוט אשכח או אזכר כאדם פשוט, בלי אופי בולט או תכונות מיוחדות. החלטתי שאני רוצה להגשים את אחד מחלומות הילדות שלי שעדיין לא היו אבודים לגמרי ולפתוח מסעדה. חסכתי כסף, בחרתי מתכונים, תכננתי מה יקרה וגייסתי צוות עובדים ואת עזרת המשפחה שלי. הכל הלך נהדר עד הערב שלפני הפתיחה, רגע לפני הגשמת החלום שלי. באותו הערב חטפתי התקף לב במקלחת ומתתי. איזה גורל, הא?" את החלק האחרון אמר בשקט, כשהמרירות בקולו ובפניו ברורה כשמש. "כשהתעוררתי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה, הייתי פה." סיים את סיפורו.
"וואו, איזו התפתחות," אמרתי, לא בטוח איך להגיב לסיפור חייו.
"אין לך מושג," השיב באותה המרירות שסיגל לעצמו בסוף הסיפור.
חשבתי קצת לפני שהפרתי את השתיקה האומללה שנוצרה ביננו. "אני מבין, או לפחות מנסה להבין, את הכאב שלך. לא הספקתי לחוות משהו דומה, אבל ברור לי שלמות רגע לפני הגשמת החלום שלך מרגיש נורא. לא רק פיזית, אלא גם מנטלית."
"מאוד מעודד," העיר בקול נוטף ציניות.
"אבל," המשכתי, מתעלם מהערתו ומדגיש את המילה, "היו לך אנשים שדאגו לך ואהבו אותך. הקמת משפחה. לא כולם זוכים לעשות את זה." בלעתי את המרירות שהתגנבה לקולי. "אני בטוח שאנשים מסוימים, האנשים החשובים באמת, יזכרו אותך כאדם חשוב ומשמעותי, האדם שהיית עבורם בחייך. אני בטוח שהם מתגעגעים אליך."
הוא הסתכל עלי במבט קצת מופתע, ואז חייך חיוך שנראה לי פחות מריר ממקודם ואפילו קצת נוסטלגי, אם כי יכול בהחלט להיות שדמיינתי את זה. מי יודע מה המוות עושה למוח. "כן, הא," החזיר לכיווני.
באותו הרגע, כשהחיוך שלו עדיין התנוסס על פניו, הופיע פתאום אור בהיר ומסנוור שגדל והתחזק בעודו ממלא בלבן את העולם האפור והמשעמם. הספקתי לצרוב את תמונתו של האדם המחייך מול עיניי רגע לפני שהאור היה כל כך בהיר שלא היה ניתן לראות כלום. נבלעתי בתוך האור המסמא, ואז לא היה יותר דבר.
댓글