הצביעות מאחורי משט "מדלין":

דבר איתי על חופש – אבל של מי?

בעולם שבו אנחנו חיים היום חופש נתפס כמעט כמובן מאליו. ברוב המדינות המערביות אנחנו יכולים לדבר בחופשיות, לכתוב ברשתות, לצאת להפגנות, לבחור שלטון ולבקר אותו. אנחנו מתלוננים כשאין קליטה, מקטרים על מבחן בהיסטוריה ולא עוצרים לחשוב על כך שרוב האנשים בעולם חיו את רוב ההיסטוריה בלי חופש בכלל.

עבורי כחלק מדור שגדל במדינה דמוקרטית חופש זו לא סיסמה זו ברירת מחדל. אני לא חושב פעמיים לפני שאני אומר את דעתי או כותב טור כמו זה.

כשסירת המחאה "מדלין" יצאה לים בדרכה לעזה עם כמה שמות מפורסמים כמו גרטה טונברג וליאם קנינגהם זה נראה לרבים ברחבי העולם כמו עוד אירוע של סולידריות בינלאומית. אבל אני ראיתי את זה אחרת. הרגשתי שמשהו כאן לא אמיתי לא נקי ובעיקר לא שייך.

גרטה טונברג שהחלה את דרכה כפעילה למען האקלים והפכה לאייקון תקשורתי חצתה מזמן את הקווים של סביבה וגלשה למחוזות פוליטיים שהיא בעצמה לא ממש מבינה. אני לא אומר את זה בציניות אני באמת חושב שהיא לא מבינה. כשתלמידה שוודית באה ללמד אותי מהו כיבוש בלי להכיר את ההיסטוריה התרבות או הטרור שאיתו אנחנו מתמודדים זה כבר לא חופש זו התנשאות.

גרטה אולי התחילה ממקום אישי ילדה עם קשיים שהוציאה את הקול שלה דרך שלט מחאה מול הפרלמנט. אני אפילו מכבד את זה. אבל היום היא הפכה למכונה. כל ציוץ שלה מתוזמן. כל הופעה שלה נראית כמו חלק מקמפיין. וכשהיא עולה על סירה מוקפת במצלמות בדרך לעזה זה לא נראה כמו מעשה אמיץ אלא כמו עוד פרובוקציה שתשיג לה כותרת.

גם שאר משתתפי המשט נראים כאילו הם מביימים משהו. רימא חסן פוליטיקאית אירופאית שמדברת בצורה גבוהה על זכויות אבל עוצמת עיניים מול פיגועים. יסמין אצ'אר פעילה גרמנייה שבאה לא לשתוק מול אי צדק אבל מתעלמת מכל מה שקורה כשאי הצדק מכוון כלפינו. וליאם קנינגהם שחקן שאני מאוד אהבתי ב"משחקי הכס" אבל מאז שהתחיל לדבר פוליטיקה נראה כאילו הוא קורא מתסריט ולא מהלב.

הבעיה היא לא רק בעמדה שלהם אלא בצביעותם. אף אחד מהם לא באמת מתמודד עם המורכבות. הם לא מדברים על השבעה באוקטובר. הם לא מבקשים לראות את הזוועות שתועדו. כשהציעו להם לצפות בסרטונים שצולמו על ידי מחבלי חמאס הם בחרו לעצום עיניים. מבחינתי זה הרגע שבו הם איבדו את הזכות לדבר על חופש.

הרגע שהצליח להרתיח אותי ואת עם ישראל באמת היה כאשר גרטה טונברג תיארה את המעצר שלה בישראל כחטיפה. כן חטיפה. ילדה אירופאית שמובלת על ידי שוטרים ישראלים אשר מביאים לה אוכל מצולמת מכל זווית ונמצאת תחת תנאים בטוחים לגמרי טוענת שנחטפה. איך אפשר בכלל להשתמש במילה הזו בזמן ש53 ישראלים מוחזקים כבר יותר מ-600 ימים בשבי חמאס. אנשים שבאמת נחטפו מבתיהם מהמיטות שלהם ביום אחד של גיהנום. אנשים שנמצאים מתחת לאדמה בלי תרופות בלי אור יום בלי קשר למשפחותיהם. איך היא מעזה לקרוא לעצמה חטופה בזמן שיש ילדים נשים קשישים ואחרים שסובלים כל רגע באמת תחת תנאים שאף אדם מהמקום שממנו היא באה אפילו לא היה שורד יומיים.

זה לא רק חוסר טקט זה זלזול מוחלט באסון שלנו. זו בחירה מודעת לטשטש את המציאות ולהשתמש בהגדרות כמו דיכוי או חטיפה כשזה משרת את הסיפור שלה אפילו אם זה דורך על הפצעים של אחרים.

המציאות של היום היא שהמחאה הפכה לתוכן. שלטים הפכו לפוסטים וזעקות הפכו לרילז. אתה לא צריך באמת להבין רק לדעת מה יעלה כטרנד. זה מה שמטריד אותי יותר מהכל שהחופש שאנחנו מדברים עליו הפך למוצר. לגרטה יש מיליוני עוקבים אבל רובם אפילו לא עוצרים לשאול אם מה שהיא אומרת מבוסס על ידע או רק על אג'נדה.

המשט של "מדלין" נבנה כהצגה ממש כמו משט המרמרה בשנת 2010 אלא שכאן הביאו מסר פוליטי עטוף בשפת זכויות קלה לעיכול לאירופאים. ובדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן, הוא מציג רק צד אחד של הסיפור ומתעלם בכוונה מכל מה שלא מתאים לתמונה.

אני לא כותב את זה מתוך שנאה להפך. אני מאמין בזכויות החיים, הכבוד גם לפלסטינים. אני כן חושב שמציאות של סבל מכל צד צריכה להיפסק. אבל כדי לדבר על חופש צריך קודם כל להקשיב לשמוע את הכאב של השני לא רק כשהוא נוח לך פוליטית.

כשאנשים כמו גרטה משתמשים במילה חופש כדי לקדם נרטיב אחד תוך התעלמות מוחלטת מהסבל שלנו של אזרחים ישראלים שנרצחו ונשרפו חיים, הם לא נלחמים למען זכויות הם רק משמרים את הפער ומרחיקים את האפשרות לשלום אמיתי.

חופש אמיתי בשבילי הוא לא רק להגיד מה שאני רוצה זה גם לדעת להבדיל בין אמת למניפולציה בין סולידריות אמיתית להצגה מתוזמנת ובין פעיל זכויות למשפיען שמחפש עוד לייק.

בסופו של דבר, חופש אמיתי הוא לא פרובוקציה שנועדה לזכות בכותרות או להצגת מצוקות על פי אג'נדה חד צדדית. חופש אמיתי הוא להכיר בכאב של כולם, להיות אמיץ מספיק להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד עם האמת המורכבת. רק אז נוכל להתחיל לשאוף לשלום ולכבוד הדדי. עד אז, המשטים האלה הם רק הצגות, והחופש שאנחנו טוענים להגן עליו רחוק מלהיות אמיתי.