הפגנת רגשות תקווה

בחודשים האחרונים אי אפשר היה להתעלם מההפגנות נגד ראש הממשלה בכל שלישי ושבת. אנשים מוחים בבלפור, בגשרים, בצמתים, בכיכרות – בכל מקום. בין אם אתה תומך או מתנגד למטרה, חייבים להודות בהיקפן הרחב של ההפגנות. אך השאלה היא לא הסיבות למחאה ולמאבק בנתניהו – אלא מה המניעים של המוחים? אזרחים רבים יוצאים בכל שבוע מביתם, משקיעים זמן ואנרגיות בעמידה ממשוכת ברחוב, חושפים את עצמם לביקורת, ובמקרים מסוימים אף לאלימות– למה?

אילה שטייף, י'4

הסיבה הראשונה, והברורה למדי, היא הניסיון להשפיע באופן אקטיבי יותר על הנעשה בהנהגת המדינה. מעבר להצבעה בקלפי אחת לארבע שנים, לאזרחים אין גישה להחלטות המתקבלות בממשלה. זוהי הדרך לשנות, להשפיע, וכך היה מאז ומתמיד במדינות דמוקרטיות. כל שינוי באופי המדינה תמיד צומח בעם, ומטפס לדרגות הגבוהות יותר. אם נבדוק את ההיסטוריה, המהפכה הצרפתית, ראשית הדמוקרטיה המודרנית, החלה בדיוק כך, באזרחים שהרגישו חובה לשנות את המצב הקיים. או דוגמה יותר עדכנית, מחאת הBLM בארה"ב. זוהי דרכו הנגישה והבסיסית ביותר של הציבור להשמיע את קולו.

אך הסיבה השנייה היא בסיסית אף יותר – הרגשות שמתעוררים. הציפייה והרצון של האזרח להתממשות מה שהוא רואה כעתיד טוב יותר. או במילים אחרות, תקווה. כשמתאגדים כך עם אנשים ששואפים לאותה מטרה, נוצרת תקווה שהמטרה אפשרית וברת השגה. בכל אחת מההפגנות והמחאות שצוינו, או בהפגנות בכלל, הרגש המניע את כולן הוא התקווה. התקווה לשינוי, למציאות אחרת. התקווה לשוויון זכויות, לסוף הגזענות הממסדית, או במקרה של ההפגנות פה בישראל – התקווה של המוחים לסוף השחיתות השלטונית.

הסיבה שתקווה גורמת לאנשים לפעול ולצאת לרחובות, היא מיקומה על סקאלת האופטימיות-פסימיות. אדם אופטימי יחשוב, בצדק או שלא, שהכל יסתדר בכל מקרה. הפסימי יאמר שהכל ילך רע. אבל שניהם, בסופו של דבר, יישארו בבית. כי שום דבר לא תלוי בהם. אבל אדם שיש לו תקווה, יאמין שהמטרה אפשרית – אם הוא ייעשה את המאמץ. התקווה הזו נוצרת אצל כל אחד באופן פרטי, ומתחזקת פי כמה כאשר כולם פועלים כקבוצה. תחושת ההתעלות, האחדות הקיצונית שהופכת את ההמון לגוף אחד. ה"ביחד" גורם להרגשה של כוח עצום, שאין גבול ליכולות הקבוצה. מקרים כאלו ניתן למצוא המון גם מחוץ לתחום הפוליטי – חניכי תנועות נוער, קהל משולהב בקונצרטים, המונים ביום העצמאות. כולנו חווינו אירוע מסוג זה, במתכונת כזו או אחרת. יחד עם הצדדים החיוביים הרבים של ההמון, אי אפשר להתעלם מהשליליים. כוח הקבוצה גדול משמעותית מכוחו של היחיד, וככזה על השימוש בו להיות זהיר הרבה יותר. מחקרים פסיכולוגיים רבים נעשו בדבר נושא הקבוצה – שיכול להיות מעצים ומחזק, או הרסני ומסוכן. רובנו צפינו, אם עצמאית או במסגרת בית הספר, בסרט "הנחשול". הסרט עוסק בדיוק בזה – בכוחה האדיר של קבוצה "מורעלת", שיכול להוביל ליציאה מוחלטת מפרופורציה. במקרה של הסרט, מדובר במורה שמנסה לתת לתלמידיו רקע לתנועה הנאצית – התגלמות הרוע, במובן מסוים. קבוצה מספקת תקווה אדירה, ותקווה היא רגש חזק. תקווה היא הרגש שמניע אותנו לפעולה. לאורך ההיסטוריה, אנשים מוכנים היו להיהרג למען התקווה. לכן בקבוצה, וקבוצות מפגינים נכללות בכך, תמיד יש סכנה. בטח כשמדובר בקבוצה שמביעה כעס ודורשת שינוי – ומשום כך אנשים מפחדים מקבוצות חזקות. אך אלו סיכונים שחייבים לקבל, סיכונים הכרחיים, אם רוצים לשמור על ערכי המדינה, על חופש הביטוי, ועל האזרחים.