לכל אדם יש בחייו שלב בו הוא מרגיש, גם אם הוא לא מודה בזה, כאילו העולם סובב סביבו. זה טבעי. זו ההרגשה כאילו אתה האחד, הנבחר, הדמות הראשית של הסיפור שלך. אני חושבת שהדבר שהכי חשוב לזכור ברגעים כאלה הוא שגם אם אתה הדמות הראשית בסיפור שלך, יש עוד סיפורים בעולם. – יעל הלמן י"א 2
זה התחיל בכפר קטן, אחד מהסוג שניתן למצוא בכל מקום מבלי באמת להבדיל בינו לבין שכנו אלא אם כן אתה אחד מיושביו. בכפר קטן זה, ממש כמו בכל הכפרים הקטנים מסוגו באזור, הייתה מסורת שאמרה שכל פעם שתושב בכפר מגיע לגיל עשרים, לאחר חגיגות יום הולדתו, היה על העלם לגשת לארכיון הקדוש, מבנה אבן ישן ושחוק מלא ספרים. שם הגורל יוביל אותו אל ספר. עליו לקרוא את הספר היטב, להבין את רזיו, ואז, בסוף הקריאה, יתגלה אליו ייעודו בחיים.
לפני זמן רב, בכפר הזה, היה ילד. עוד בילדותו, בעשור הראשון לחייו, הוא הצטיין בחרב ובשכל והכל חזו לו עתיד מזהיר. הוא היה מיודד עם שאר ילדי הכפר והם תמיד נהנו מחברתו וראו בו חבר קרוב ואף מנהיג חבורתם הקטנה. הוא היה הילד – והגיבור – האידיאלי מכל כיוון ממנו תסתכלו עליו, אם כי הייתה לו נקודת חריגות אחת מהדמות: הוא תמיד מאוד אהב סיפורים. הוא היה יושב במשך שעות, תחילה מקשיב לסיפורים ובהמשך גם קורא. כל פעם שאחד מנערי הכפר הגיע לבגרות – גיל עשרים – וקיבל את הספר שלו ואיתו את תפקידו בחיים, הוא ממש רץ אל הבוגר. לעומת רוב אנשי הכפר שהתעניינו כמעט ורק בעתידו של העלם, אותו ילד התעניין לא פחות בסיפור שגילה את העתיד הזה. הוא תמיד תהה איך הבוגרים מבינים מהספרים והסיפורים מה הם עתידים לעשות עד שארית ימי חייהם. כן, היו סיפורים ברורים ומפורשים, סיפורים כמו סיפור על חיה פצועה לווטרינר או ספר מתכונים ישן לאופה, אך היו גם ספרים שאף אחד חוץ מהנבחרים שלהם לא הצליח להבין את הקשר בין הסיפור למקצוע. מקרים דוגמת סיפור על יצורים תת ימיים לארכיאולוג או ספר על טבעת לקוסם לא היו דבר נדיר. אך לא משנה עד כמה היה פשוט להבין את תחזית העתיד שהסתתרה בין אותם דפים, אנשים תמיד היו מרוצים ממנה.
במשך שנים הוא חיכה ליום הגורלי, מתרגש וחושש כאחד, סקרן לדעת מה יהיה הסיפור שלו. לבסוף, כדרכו של הזמן הרץ ללא נחת, הגיע יום הולדתו העשרים. נערכה חגיגה גדולה מלאת התרגשות ושמחה לאות בגרותו, אך הרגע לו באמת חיכה הגיע רק בסוף היום, כשראש הכפר הניח עליו את ידו הרועדת והוביל אותו אל הארכיון. הילד, עכשיו כבר עלם צעיר, נכנס פנימה מלא התרגשות. ברגע שהיה במרחק מספר צעדים מהדלת, מנסה להסתגל לחשכת המקום הקדוש, זו נסגרה מאחוריו בקול נמוך והוא ידע שהיא לא תיפתח עד שימצא את ייעודו. לאחר שהתרגל לאפלת המבנה הוא מצא את עצמו נטוע במקומו, לא מסוגל לזוז מרוב פליאה והתפעלות. סביבו, בכל מקום פנוי בחדר וגם בכמה לא פנויים, היו ספרים. רוב הספרים אוחסנו בכונניות ספרים עשויות עץ כבד וכהה, אך חלקם גם נחו בערמות גבוהות בפינות חשוכות ונידחות. החדר הכיל עשרות כונניות, מאות מדפים ואלפי ספרים אם לא רבבות. המבחר נע מספרי ילדים בכריכה רכה ודפים מועטים עם כתב גדול ומנוקד, דרך ספרים עבים בעלי דפים דקים שלא יבישו באורכם סופרי פנטזיה ידועים רבים ועד לספרי ענק כרוכים בכריכות עור מעוטרות בקפידה. מרותק, הוא הסתובב בארכיון האדיר, מנסה לראות הכל בידיעה שלא יצליח.
בעודו מתבונן בחדר האבן בעיניים יראות קודש, הוא החל לחוש באחורי מוחו ברעיון מתגבש, רצון. עוקב אחרי אותו חוט מחשבתי דק וחמקמק, פנה העלם אל מדפי ספרי הפנטזיה, סורק את תכולתם בעיניו בחיפוש אחר ספר שיתאים לתחושתו הפנימית. בסוף הוא גם מצא אחד. שם, במדף השלישי מלמטה, בכוננית החמישית מימין, בצבץ לו ספר קטן, כמעט ולא נראה בין דופן המדף לספר עב הכרס שלידו. הספר הרגיש כאילו קורץ לו, לא ארוך במיוחד אבל בהחלט לא קצר, בעל כריכה קשיחה ושמו כתוב עליה בצורה מדוקדקת אך פשוטה. הוא נראה בדיוק כמו ספרים שהיו אהובים עליו בזמנו, כשהיה נער, ספרי הרפתקאות מלאים בקסם ובתום.
הוא לקח את הספר, שולף אותו ממקומו הלוחץ, והלך איתו לפינת הארכיון, שם נחו להם שולחן קריאה קטן, כיסא עץ עתיק ומנורת קריאה. הוא פתח את הספר, מתפעל ממצבו הטוב, והחל לקרוא. הוא ישב שם שעות, מרותק. הספר היה כה מוכר אך במקביל גם זר וחדש, כדרכם של ספרי פנטזיה רבים. הוא תאם בדיוק את הצד שסירב להתבגר בטעמו הספרותי ושאב אותו לעולם שכולו קסם, הרפתקאות ומילים. בסוף, לאחר שגמר לקרוא בשקיקה את המשפט האחרון, הוא סגר את הספר, מופתע מהחשכה שראה בחוץ.
הספר היה ספר פנטזיה פשוט שסיפר את סיפורה של חבורת גיבורים שנבחרה על ידי אלי הגורל של העולם למצוא את קריסטל האלים, קריסטל קסום שנוצר מהתנגשות איתני הטבע עם קסם. בכוחו של הקריסטל דברים רבים, ובכללם דיכוי מגפות ומחלות קשות והגנה מפני אויבים. החבורה עברה מסע ארוך ומפרך, מלא מלכודות וקשיים, ובסופו של דבר הגיעה לעמק מבורך, אליו רק לנבחר האחד יכול להיכנס. מנהיג הקבוצה, שהיה היחיד מבני החבורה שבורך בידי האלים, נכנס לעמק הקדוש לבדו. שם, בקרחת יער, הוא מצא את קריסטל האלים, כדור קריסטל כחול ונוצץ שריחף מספר סנטימטרים מעל זיז סלע. הוא לקח את הקריסטל וחזר לכפר עם חבריו, מרפא את אנשיו ואנשי הכפרים השכנים ממגפה שפקדה אותם.
אמנם קו העלילה לא נשמע ייחודי לקורא מהצד, אך משהו בספר קסם לעלם והוא ידע שמשהו מהספר הזה יישאר בו לעד. באותו הרגע הוא הבין משהו, דבר שאולי היה שם לב אליו הרבה יותר מוקדם אם לא היה שוקע במחשבות על עלילת הסיפור. הוא הבין מה הייעוד שלו, מה הוא רוצה להיות. הוא הרגיש קצת מטופש עם ההבנה הזו, כאילו חזר לגיל שלוש עשרה, אך לאחר מבט נוסף בספר שהחזיק הוא החליט להקשיב לקול הילדותי הזה בראשו ולהאמין שהמסקנה אליה הגיע אכן הייתה כוונת הסיפור. הוא נעמד, מותח את שריריו לראשונה מזה שעות, והחל ללכת לכיוון דלת הארכיון, צובר ביטחון בהחלטה עם כל צעד. בסוף, כאשר שהגיע לדלת העץ הרמה, פתח אותה וחשף את נוף הכפר בשעת ערב מאוחרת כשרוב בוגריו מתבוננים בעלם היוצא ומחכים למוצא פיו. "היעוד שלי" הוא אמר לאט, מנסה להחזיר את הביטחון שאיבד כשהבין מה הוא עומד להגיד לשאר אנשי הכפר, "הוא להיות האחד, הנבחר. עלי למצוא את קריסטל האלים". תחילה הם בהו בו, לא מאמינים לשמע המילים, אך מספר רגעים מאוחר יותר הם כבר הריעו, מאמינים ביכולותיו להגשים את ייעודו כהלכה ולצלוח את משימתו.
לאורך החודשים שלאחר מכן הוא קיבץ לוחמים וגיבורים צעירים מהכפר, בונה להם קבוצה של שמונה כשרובם בסביבות גילו. היו להם שני לוחמים לטווח קרוב, שני לוחמים לטווח רחוק, תומך לחימה, מורה דרך ונווט מלומד, מרפא ואותו כמובן, הנבחר. הם התאמנו יחדיו במשך חודשים, לומדים לתאם התקפות וליצור אסטרטגיות משותפות. למרות שהלוחמים היו בני אותו הכפר ואומנו היטב, הם לא לחמו זה לצד זה לפני כן ונדרש להם זמן מה להתרגל לאופי הלחימה המשותף שגיבשו. לאחר שכבר ראו איש את רעהו כקרובי משפחה והיו מוכנים להפקיד את חייהם זה בידי זה, עזבה החבורה את הכפר ויצאה להרפתקה לה התכוננה זמן רב כל כך.
הדרך הייתה קשה. הדרכים מחוץ לכפר היו מסוכנות וקבוצת ההרפתקנים ניסתה לאתר את האבן כשכל המידע שעשוי להביא לחשיפת מיקומה נלקח מספר בעל עלילה בדיונית. הם היו הולכים במשך שעות, נלחמים באויבים כמעט בכל דרך, מחפשים את דרכם אל הקריסטל ומעלים חרס בידיהם. בלילות הם היו שומרים במשמרות: בכל רגע לפחות שניים ערים וחמושים היטב עומדים על המשמר. כך נמשך מסעם, קשה ומפרך אך מהנה ומרגש, מאתגר אותם למצוא את דרכם באפלה ובארץ שאת דרכיה הכירו רק בעזרת מפות ישנות.
האווירה הקלילה של מסעם מיהרה להגיע לסופה כשבני החבורה מצאו את הרמז המוחשי הראשון שלהם. בצהרי אחד הימים הם החליטו לעצור להפסקה ולמנוחה בחורבה עתיקה. בזמן שסיירו במקום, מבטיחים את בטיחותם, מצא הנווט חריטה קדומה על אחד הסלעים בה הוזכר קריסטל שדמה בתיאורו לקריסטל האלים. מתרגש, הוא קרא לחבריו ורובם באו בריצה, נוטשים את משימת הסיור לטובת ריגוש. הם התגודדו סביב הסלע וניסו לעזור לו לפענח את הרמז הלא צפוי. בדיוק ברגע השמחה, כשהם צהלו בצחוק בעקבות פיצוח הרמז ומציאת כיוון המסע, נשמעה צעקה מצד האדם היחיד בקבוצה שלא זנח את הסיור. הוא רץ אליהם, צועק אזהרות כאחוז דיבוק, מודיע להם על אויבים שהתקרבו בחשאי מאחד הכיוונים שלא הספיק לחקור.
זה היה קרב קשה. האויב היה חזק ולא הסכים לסגת. עד סוף הקרב כמעט כל הגיבורים סבלו מפציעות בינוניות לפחות וכולם היו מותשים לחלוטין. אחד מלוחמי החרב, האדם היחיד שלא הפנה עורף לסיור, נהרג בקרב.
במשך כל שאר המסע האווירה הפכה רק לכבדה יותר ויותר. עם כל צעד שעשו לכיוון המטרה, כל רמז שקירב אותם אל היעד, כל שמחה קטנה על מציאת קצה חוט שיאפשר את צמצום אזור חיפוש הקריסטל, הגיע גם עם עצב גדול על אובדן חבר נוסף מקבוצתם. הם התחילו שמונה, חבורה עליזה ותמימה בדרכה להרפתקתה הראשונה, וסיימו שניים, עומדים בכניסה לעמק הקטן מלא העצים בו אמור להיות הקריסטל החבוי. הנווט והנבחר, שני השורדים היחידים משמונת החברים, עמדו יחד, מלוכלכים ומותשים אחרי מסע ארוך של מספר חודשים, שבורים וחבולים בנפשם לא פחות מאשר בגופם. הם הביטו זה בזה, חוששים, ורק קיוו שהפרדה הזו תהיה זמנית והאחרונה לפני שיסובו על עקבותיהם לכפר, הפרדה שתסמן את סוף המסע.
אז הם נפרדו. הנבחר, שעל פי הסיפור היה היחיד שביכולתו להיכנס לעמק, החל ללכת במורד השביל שהוביל אל העמק, משאיר את חברו מאחור. הוא כבר לא היה אותו צעיר שהתרגש לקראת ההרפתקה. בשלב הזה הוא רק רצה להגיע אל סופה. אחרי הליכה ארוכה שהרגישה לגופו הדואב כבת מספר ימים ולילות, הוא הגיע אל קרחת יער. שם, בדיוק במרכז קרחת היער העגולה, עמד לו סלע אפור כביר, אחד שלמרות השנים הרבות בהן עמד חשוף לאיתני הטבע עדיין נראה חד כאילו זה עתה יצא מפי האדמה. על אותו סלע אדיר היה הדבר ששיווה לו במשך חודשים ארוכים: קריסטל האלים. הוא נח על הסלע הכהה, קריסטל כחול בוהק בגודל של לפחות שלושה אגרופים של אדם בוגר, מזמין בזוהרו את הנבחר שהחל להתקדם לכיוונו כאחוז דיבוק.
הוא עמד לפניו, הקריסטל במרחק נגיעה. עוד שניה, רק עוד כמה סנטימטרים, ויגיע הקץ לכל תלאותיו וייסוריו. ברגע שייקח את האבן יגיע הרגע לו חיכה כל כך הרבה זמן, הרגע שיביא לסוף מסעו הארוך והמפרך. הוא נעצר, ידו במרחק נגיעה מהקריסטל הכל כך נחשק, והסתכל, פתאום ער לסביבתו. סביבו, מכל עבר, ראה גברים ונשים, החל בצעירים וכלה במבוגרים בגיל הזהב. כולם עמדו שם, מבטיהם דבוקים לקריסטל החשוב ורגליהם עושות את דרכן אליו. הוא הפנה את מבטו מהקריסטל, מסתובב וסוקר את כל אותם האנשים הלא מוכרים. "מי אתם?" שאל בקול חלול, מודע לכך שלא אמור להיות שם אדם מלבדו. "מה זאת אומרת?" אמרו כולם יחדיו אך לחוד, "אני האחד, הנבחר. מי אתה?".
Commentaires