המפונים שנעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה

מעל 400,000 אזרחים פונו או התפנו מבתיהם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". חלק פונו מהדרום ובעיקר מעוטף עזה. האחרים פונו מקו העימות בצפון בעקבות האיום מארגון הטרור "חיזבאללה". העיר הצפונית ביותר שתושביה פונו היא קריית שמונה. חלק מתושבי קריית שמונה התפנו עצמאית לפני שהממשלה החליטה על פינוי העיר והיתר פונו לאחר ההחלטה. התושבים פונו לכל רחבי הארץ ובעיקר במרכז הארץ.

בכתבה שלפניכם הבאתי את סיפורה של קרובת משפחתי דבוריקה רווח, אישה בשנות ה-60 לחייה, שפונתה מקריית שמונה לפתח תקווה שבמרכז הארץ.

לפניכם ראיון שקיימתי עימה; הראיון מורכב משאלות ותשובות. תהנו!

דבוריקה רווח במרכז התמונה

הראיון המתומלל

מה שלומך?

"אני בסדר, ברוך השם. אבל באופן כללי, מעדיפה להיות בבית שלי, ולארח את המשפחה אצלי במקום להתארח אצלם..."

ספרי לנו קצת על קריית שמונה? למה את דווקא גרה שם?

"מגיל צעיר גרתי בקיבוץ בצפון הארץ, ואני מאוד אוהבת את הגליל, בעיקר הגליל העליון. זה האזור היחיד שאני מרגישה בו נוח גם מבחינת מזג האוויר (קריר ובלי לחות). הבחירה במגורים בקרית שמונה הייתה בגלל שבעלי וכל משפחתו גרו שם, והייתה לנו האפשרות לקנות שם דירה. בשנים האחרונות אני לא ממש מרוצה מאיך שהעיר מתנהלת. לא בשגרה ולא בזמן חירום. למשל- התחבורה הציבורית כמעט לא קיימת, וזה מאוד מקשה עליי. אין כמעט שום אזורי בילוי ופנאי."

3. ספרי לנו קצת על כל תהליך הפינוי שעברת? באיזה שלב בלחימה? למה?

"אני התפניתי עצמאית, שבוע אחרי תחילת האירועים בדרום, שזה שבוע לפני שהממשלה החליטה רשמית על הפנוי של קרית שמונה. וזה בגלל שמאוד חששתי שחדירת מחבלים תתרחש גם באזור שלנו. כשגרתי בצעירותי בקיבוץ יפתח, היו מספר חדירות של מחבלים, ומאז אני בטראומה מהעניין הזה. מכיוון שיש לי בני משפחה במרכז הארץ שאני מאוד קשורה אליהם, פשוט הודעתי להם שאני מגיעה, והרגשתי מאוד בנוח לעשות את זה למרות שלא הייתה 'הוראה' רשמית."

4. איך הרגשת כשאמרו לך להתפנות?

"כמו שעניתי לשאלה הקודמת, אף אחד לא "אמר לי להתפנות", וזה היה ביוזמה שלי, לפני שהרשויות החליטו על זה."

5. מה לדעתך הייתה האחריות של הממשלה למה שקרה בדרום ובעיקר בצפון?

"לגבי אחריות הממשלה - בדרום זאת לגמרי אחריות הממשלה, ואפילו הייתי אומרת- אשמת הממשלה. בגלל עצימת עיניים לאורך שנים."

"בצפון, זה קצת שונה לדעתי. שם האירועים האחרונים התחילו בגלל מה שקרה בדרום. דווקא לאורך השנים חיזבאללה לא העיז לפעול נגד ישראל מלבנון, וגם לפני כמה שנים צה"ל חשף שם את המנהרות שלהם וטיפל באיום הזה, וזה נתן לנו יותר תחושת ביטחון וקצת רוגע. אבל חשוב להדגיש שרגועים לגמרי- אף פעם לא היינו..."

6. לאן התפניתם? האם את מרגישה בנוח איפה שאת גרה היום?

"התפניתי לבית של אחי וגיסתי. יש לי בני משפחה נוספים במרכז הארץ, כך שיש לי עוד אופציות, אבל מרגישה הכי בנוח אצל אחי וגיסתי."

7. איך הרגשת בימים הראשונים שלאחר הפינוי?

"כבר מהימים הראשונים שעזבתי את הבית, הרגשתי וידעתי שזה ייקח הרבה זמן. בניגוד לפעמים קודמות שהגעתי אליהם בהזדמנויות של 'סבבי לחימה', ואז זה תמיד היה למספר ימים מועט יחסית, הפעם הבנתי והכנתי את עצמי נפשית שזה הולך להיות סיפור ארוך."

8. האם את מאמינה שתחזרי בקרוב לבית שלך בקריית שמונה?

"החזרה הביתה לא תהיה בקרוב. הלחימה האמיתית בצפון עוד לא התחילה, ואני מאמינה שהיא תתחיל רק אחרי שצה"ל ישיג חלק גדול מהמטרות בדרום."

9. מה היית רוצה שיקרה כדי שתוכלי לחזור?

"ברור שלא אוכל לחזור לקרית שמונה כל עוד לא יסיימו כמו שצריך את הלחימה שם, לחימה שתחזיר את הביטחון באופן ברור. לא להפסיק, כמו בסבבים הקודמים, בלי להשיג את המטרה באמת."

"ומה שהייתי רוצה שיקרה, חוץ מהמטרות של צה"ל, זה שיהיה חוק שאסור שיהיה אף בניין בלי ממ"ד או מקלט, ושלא יהיה מצב שתהיה אפילו משפחה אחת בלי מיגון מתאים. לצערנו, גם בעתיד נצטרך להתמודד עם איומים ביטחוניים, ולכל אחד צריך שיהיה מיגון טוב וקרוב."

10. האם את מרגישה שוני בין המפונים מהצפון לבין המפונים מהדרום? ואם כן הסבירי.

"יש הבדל גדול בין המפונים מהדרום לבין אלה מהצפון. תושבי הדרום עברו פוגרום וזוועות נוראיות, כולל הריסת הבתים והיישובים שלהם. אנחנו, תודה לאל, לא נאלצנו לעבור את כל זה, ויש לנו בתים לחזור אליהם בבוא היום. זה הבדל מאוד משמעותי."

11. לסיום, איזה מסר את יכולה להעביר לבני הנוער הישראלים?

"המסר שלי לבני הנוער הוא שאני מאחלת שהם יאהבו את הארץ מאוד מאוד, ולא יחשבו על לעזוב. שירצו ללמוד על המסורת והשורשים, וזה יגרום להם לאהבת המדינה והחברה שלנו."

"אבל בעצם, המסר היותר חשוב מבחינתי הוא להורים. מהם הכול מתחיל, ואם יחנכו יותר ברצינות לערכים כמו לקיחת אחריות, פחות פינוק, יותר כבוד ופחות אלימות - אני מאמינה שתהיה לנו כאן חברה לתפארת. עוד יותר ממה שהיא היום, וזה יהיה המקום הכי נפלא לגדול ולחיות בו."

לסיום, אני רוצה להדגיש את המסר של קרובת משפחתי, דבוריקה רווח. אנחנו, דור העתיד מוכרחים להמשיך לאהוב את הארץ ולהגן עליה. להגן על המקום בו אנחנו עם מאוחד וחזק, ולא לעזוב למדינה אחרת. עלינו להבין את חשיבות המדינה היהודית ולמרות שלפעמים קשה, עלינו להישאר חזקים, מאוחדים ומלאי תקווה.

דבוריקה רווח מצד שמאל ומשפחתה