המלצה על ספר – מכשפה וקוסם

אתם אוהבים (לצחוק על) ספרי פנטזיה דיסטופית? אתם נהנים מספרות פארודית? אם כן, 'מכשפה וקוסם' הוא הספר בשבילכם. – יעל הלמן י"א 2

'מכשפה וקוסם' הוא ספר פנטזיה דיסטופי לנוער שכתבו יחד ג'יימס פטרסון וגבריאל שרבונה. הוא יצא לאור לראשונה באנגלית ב-2009 ותורגם לעברית ב-2013. מדובר בספר ראשון בסדרה, אם כי הוא היחיד שתורגם עד היום לעברית.

הספר מגולל את סיפורם של שני האחים למשפחת אוֹלגוּד, ויסטי בת החמש עשרה וויט (Whit) בן השמונה עשרה. שניהם גרו בנחת עם הוריהם וחיו חיים רגילים עד שיום אחד, בין לילה, נוסד מסדר חדש בשם 'הסדר החדש'. לא רק שהסדר החדש מחרים אמנות, ספרים ותוצרי תרבות אחרים, הוא גם רוצה לאסור את צמד האחים באשמת יכולת כישוף...? מבולבלים מהמצב אליו נקלעו, צמד האחים מובל מביתו אל בית הכלא באישון הלילה תחת האשמה מגוחכת שהם מכשפה וקוסם. אך מה אם זו לא רק האשמה, אלה גם המציאות?

הקדמת הספר, לטעימה קטנה של הסגנון:

לא ייאמן. עיר שלמה של פנים כועסות שמביטות בי כאילו הייתי פושעת מסוכנת - ואני מבטיחה לכם, אני לא כזו. האצטדיון מלא עד קצה הקיבולת שלו - ויותר מכך. אנשים עומדים במעברים, על המדרגות, על סוללות הבטון, וכמה אלפים נוספים מתגודדים על המגרש. אין כאן קבוצות פוטבול היום. הן לא היו מצליחות להגיע מחדרי ההלבשה דרך המעברים גם אילו ניסו.

מעשה התועבה הזה משודר בטלוויזיה וגם באינטרנט. כל כתבי העת חסרי התועלת נמצאים כאן, וגם העיתונים חסרי התועלת. כן, אני רואה צלמים בתאים מוגבהים במרווחים קבועים באצטדיון.

יש כאן אפילו אחת מאותן מצלמות נשלטות מרחוק שנוסעות על כבלים מעל המגרש. הנה היא - מרחפת ממש מול הבמה, מיטלטלת קלות ברוח.

כך שאין ספק, עוד מיליוני עיניים צופות בנו מלבד אלה שאני רואה. אך העיניים שנמצאות כאן באצטדיון הן אלה ששוברות את ליבי. להיות מוקפת בעשרות, אולי אפילו במאות אלפים של פרצופים סקרניים, חסרי לב או לפחות אדישים... ממש מפחיד.

ואין עיניים לחות, שלא לדבר על דמעות.

אין מילות מחאה.

אין רקיעות רגליים.

אין אגרופים מונפים בסולידריות.

אין כל רמז לכך שמישהו בכלל שוקל לפרוץ קדימה, לקרוע את סרט הביטחון ולקחת את המשפחה שלי למקום בטוח.

אין ספק, זה לא יום טוב למשפחת אוֹלגוּד.

למעשה, שעון הספירה לאחור מהבהב על מסכי הווידיאו הענקיים בשני צידי האצטדיון, ונראה שזה עומד להיות יומנו האחרון.

כפי שמבהיר היטב האיש הקירח והגבוה מאוד בראש המגדל שהם הקימו באמצע המגרש - הוא נראה כמו הכלאה בין נשיא בית־המשפט העליון ומינג האכזר מ'פלאש גורדון'. אני יודעת מי האיש הזה. למעשה כבר פגשתי אותו. הוא מכונה האחד־שהוא־האחד.

מאחורי הוד אחדותו תלויה כרזה גדולה של סח - הסדר־החדש.

ואז הקהל מתחיל לקרוא בקצב, כמעט לשיר, "האחד־שהוא־האחד! האחד־שהוא־האחד!"

האחד מרים את ידו בסמכותיות, ועושי דברו חבושי הברדסים שניצבים על הבמה, דוחפים אותנו קדימה, לפחות ככל שהחבלים הכרוכים על צווארינו מאפשרים.

אני רואה את אחי, ויט, נאה ואמיץ, מביט למטה במנגנון הבמה. תוהה אם יש דרך לתקוע אותו, אמצעי כלשהו שימנע ממנו להשתחרר ולהפיל אותנו אל מותנו שובר המפרקת. תוהה אם יש מוצא של הרגע האחרון.

אני רואה את אמי בוכה בשקט. לא על עצמה, כמובן, אלא עלי ועל ויט.

אני רואה את אבי, קומתו הגבוהה כפופה בכניעה, מחייך אלי ואל אחי - מנסה לעודד את רוחנו ולהזכיר לנו שאין טעם שנהיה אומללים ברגעינו האחרונים בעולם הזה.

אבל אני מקדימה את המאוחר. זאת אמורה להיות ההקדמה, ולא התיאור של הוצאתנו להורג בפומבי.

אז בואו נחזור קצת אחורנית...

אני רוצה לדעת, זה נשמע לכם כמו סיפור רציני?

הספר מגולל סיפור בעל עלילה לא ייחודית במיוחד ומספק לקוראים את הפנטזיה הדיסטופית בצורה הכי גולמית וידועה שאפשר: יש שלטון טוטליטרי שמחליט לאסור את הדמויות הראשיות באוון שימוש בקסם, הדמויות לא מרוצות מהמצב, יש מאבק בשלטון. היו כבר הרבה ספרים עם קו עלילה דומה או זהה בעבר. אני רוצה להבהיר מראש: הספר לא מנסה להיות ייחודי, להפך, הוא מנסה לעלות על כל הסטיגמות הקיימות. זה חלק מהיופי שלו. לא מדובר בספר קריאה עבור מי שבאמת מחפש ספר טוב בז'אנר הפנטזיה הדיסטופית, אלא בפרודיה על הז'אנר ועל משטר טוטליטרי. קראתי הרבה ביקורות שליליות על הספר בגלל בלבול בכוונותיו, אז אני חושבת שעדיף לכתוב זאת בבירור ובפירוש. לאחר שהבהרתי את זה, המשיך בהמלצה.

קראתי את הספר הזה לפני שלוש שנים, וחוץ מהפרקים הקצרים והכתיבה הקולחת יש שני דברים שבעיקר זכורים לי ממנו: האופי הפָּרודי שלו והמשטר עצמו. הספר מספר סיפור עם עלילה רצינית, זה לא סוד. כבר בתקציר אפשר להבין שהוא מדבר על דברים כמו בריחה של ילדות תמימות בנות חמש עשרה מהכלא בו הן הושמו ללא עוול בכפן. מה שכן, למרות האופי האכזר של העלילה ואולי אפילו בעזרתו, הספר כתוב בנימה מאוד קומית ופרודית. מהעלילה הידועה מראש, דרך הדמויות המוכרות באופיין ועד המשטר, האופי שלו ודרך פעולתו, הספר כתוב כבדיחה על סיפורי פנטזיה דיסטופיים וצוחק על הז'אנר. הוא מדגיש עד כמה (לדעת הסופרים) מדובר בסוגה לא מפותחת ואפילו מאולצת ולא שוכח להעביר ביקורת על השימוש הלא יצירתי במשטר טוטליטרי בספרים מסוג זה.

אם היו שואלים אותי מה היה הדבר האהוב עלי בספר, הייתי עונה שמדובר במשטר, 'הסדר החדש', שראשו הוא גם הדמות שהכי זכורה לי. אני אוהבת את שאר הבדיחות של הספר, אבל אף בדיחה לא הלכה רחוק כמו הפרודיה היפהפייה של הספר למשטר טוטליטרי בספרים דיסטופיים. המשטר הוא גם מה שגרם לי להמליץ על הספר בגיליון הזה מלכתחילה. בראש 'הסדר החדש' עומד המנהיג המהולל והכל יכול האחד-שהוא-האחד. כן, זה השם שלו. יש לו מראה ואופי טיפוסיים וסטריאוטיפיים של נבל מרושע והוא מוביל ביד רמה את המדינה. לצד האחד-שהוא-האחד יש את שריו וסגניו, חברים רמי דרג בשלטון 'הסדר החדש'. לכל אחד מהם יש תפקיד ספציפי שהוא ממלא, וכן הם מכונים בשמות כמו 'האחד-שמחרים-ספרים', 'האחד-שמנטר-גירויים-שמיעתיים' ועוד.

אם אתם אוהבים את הרעיון של פרודיות ובדיחות על תוצרי תרבות קיימים, בסוף הספר, אחרי שנגמרת העלילה השוטפת, יש מספר רשימות של 'סוגי אומנויות' שהוחרמו או נשרפו על ידי 'הסדר החדש' כשהוא עלה לשלטון. בין הרשימות רשימת ספרים, רשימת אמנים, רשימת להקות וזמרים ורשימת מוזיאונים ואתרי תרבות שנאסרו במיוחד. שמותיהם ותיאוריהם של אותם איברים ברשימות הם בדיחות על אנשים, מקומות וספרים אמיתיים. כמובן, הם לא נקראים בשמותיהם מחמת זכויות יוצרים ורצון להתבדח, אך אם מדובר במשהו שמכירים ניתן לזהות בקלות את המקור עליו נעשתה הבדיחה. דוגמה לכן היא קיומה של סדרת הספרים 'הארי פוטר' ברשימת הספרים תחת השם המעוות 'גארי בלוטר וגילדת האיסורים' (תורגם מאנגלית על ידי כך שיתכן והתרגום לא זהה לתרגום בספר). כמו כן, שמה של הלהקה הידועה משנות השבעים U2 שונה בצורה קומית ל-B4.

הספר הזה לא מתאים לכולם ואני מבינה למה הדעות עליו מאוד חלוקות, אך אם אתם נהנים לקרוא ספרי פרודיות ופנטזיה דיסטופית ולא מפחדים שיצחקו על דברים שאתם אוהבים, אני ממליצה בחום.