המאבק על המובן מאליו

במשך שנים רבות מאוד נשים היו כפופות לרצון הגברים והופלו לרעה בכל היבט אפשרי - ממעמדן בחברה עד לחיי המשפחה שלהן. המהפכות שחלו בסוף המאה ה-18 הפיצו את רעיונות הנאורות, השוויון והחירות, אך גרמו לקבוצות מיעוט ובהן נשים, להבין שישנו מוסר כפול ושלא כל בני האדם באמת שווים. על רקע זה, באמצע המאה ה-19 החלו לקום תנועות נשים ברחבי אירופה וארה"ב, הדורשות הענקת זכויות לנשים. - נועה שפרבר יא4

המאבק בארצות הברית

המאורע המסמל את תחילת המאבק בארצות הברית היה ועידת סנקה פולס בשנת 1848. הוא כונס ע"י אליזבת קיידי סטנסון, אישה משכילה הנשואה לאקטיביסט וחברתה לוקרישה מוט, והיה הכינוס הראשון של נשים משכילות ודעתניות שדנו במגוון נושאים שכללו את זכויות הנשים ומצבן האזרחי, החברתי והדתי.

השינוי חיכה עד מלחמת העולם הראשונה, שהוציאה את הגברים לשדה הקרב והכריחה את הנשים שנותרו בבית לקחת פיקוד בעבודה ולתמוך במאמץ המלחמתי באמצעות הכנת תחמושת. בתמורה למאמציהן, הן ביקשו את זכות ההצבעה ופתחו בהפגנות, בשביתות רעב ובעצומות. במדינות שונות ברחבי ארצות הברית הופצה רשימת הטלפונים של חברי בית המחוקקים, ובכל רבע שעה התקבלה שיחת טלפון כשעל הקו הייתה מישהי שהסבירה את דעתה לגבי מתן זכות ההצבעה לנשים. בעקבות כך, הנשיא וילסון שהיווה חלק חשוב בתהליך החוקתי, הביא את הנושא לקונגרס. היה רוב ברור בעד זכות הבחירה לנשים והמאבק הסתיים בהצלחה גדולה. יש לציין שכל מדינה בארצות הברית העבירה חוק זה בשנה אחרת.

המאבק באנגליה

בשנת 1903, בזמן שבחלק מהמדינות כבר הייתה זכות בחירה לנשים, נפגשה אמלין פאנקהרסט, בת להורים אקטיביסטים, בסלון ביתה עם מספר חברות, וביחד הן הקימו את "איגוד הנשים החברתי והפוליטי". מפגישות הן עברו לפעולות מעשיות כמו חלוקת פלאיירים, תליית פוסטרים וענידת סמלים מזהים. ה"דיילי מייל" של בריטניה, קרא להן בלעג "סופרג'יסטיות" (Suffrage – זכות הצבעה), והן אימצו אותו והחלו להזדהות כך.

לאחר כשנתיים הן החלו להתפרץ לכנסים פוליטיים שלא כללו נשים ו"להפריע" בשאלות על עמדת הנואמים בנושא זכות בחירה לנשים. במקרים רבים הן נעצרו בעקבות כך וכשעמדה לפניהן הברירה אם לשלם קנס ולצאת מהכלא, הן תמיד בחרו לרצות את המאסר במלואו בגלל ההד התקשורתי שיצר ועורר נשים רבות נוספות לפעילות.

ב-1907 ארגנו הסופרג'יסטיות הפגנה בהייד פארק שאליה הצליחו להביא כרבע מיליון נשים שתמכו במאבק. ב1912, ראש הממשלה הרברט אסקווית' לא עמד בהבטחתו להעביר את החוק שמאפשר את זכות ההצבעה לנשים (תמורת ההבטחה להפוגה בהפגנות) ואז פרץ המאבק האמיתי: הסופרג'יסטיות קשרו את עצמן לעמודי החשמל ליד בית ראש הממשלה, ניפצו את חלונות משרדי הממשלה ואת שאר החלונות באזור, שרפו תיבות דואר וחתכו חוטי חשמל, וכמה מהן אף פרצו למכוניתו כשישב בתוכה, כדי להרצות לו על חשיבות זכות ההצבעה לנשים. הן נאסרו בהמוניהן, פרצו בשביתות רעב המוניות בבתי הסוהר וכשמצבן הבריאותי הדרדר הן שוחררו לזמן קצר, נאסרו שוב, שבתו רעב וכך הלאה. מטרתן הייתה למשוך כמה שיותר תשומת לב למאבקן, ולמנוע מהתקשורת להשתיק אותן.

לבסוף, לאחר מאבקים רבים וממושכים, ב-1918 קיבלו כל הנשים הנשואות מעל גיל 30 זכות הצבעה, ועשר שנים מאוחר יותר - העניקו את זכות הבחירה המלאה לכולן.

המאבק בישראל

עד העליות הציוניות ב1881, לא זכו הנשים בארץ ישראל לזכויות רבות. הן היו כפופות לחוקי השלטון העות'מאני, שלא דגל בזכויות לנשים. כתוצאה מכך נשים לא יכלו לבחור, ובעיקר היו מקופחות בדינים רבים. עולי העלייה הראשונה שהגיעו בעיקר מתימן היו שומרי מצוות, ועל כן התייחסו לאפליית נשים כאל מצב נתון וקיבלו את ההסדרים הקיימים. לעולי העלייה השנייה (בשנת 1904) שהגיעו בעיקר ממזרח אירופה הייתה השקפת עולם סוציאליסטית שדגלה בשוויון זכויות, מה שגרם לעימותים בין העליות השונות לגבי נושאים שונים, וביניהם זכות ההצבעה לנשים.

במסגרת האסיפה המכוננת (בשנת 1918) שהייתה אחראית על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי, התקבלה ההחלטה כי תובטח זכותן של הנשים לבחור ולהיבחר. אך זה לא היה פשוט: החרדים התלבטו אם לקחת חלק במסגרת הפוליטית החדשה של החלוצים הציונים וחשו פגועים מכך שמנסים להכתיב להם נורמות חדשות, המנוגדות, לדעתם, להלכה. הנושא הפך למחלוקת סוערת בין הציונים לחרדים. תחילה נטו הרבנים לאפשר את הצבעת הנשים, ועם זאת למנוע מהן מלהיבחר לתפקידים מדיניים, כי "אין זה מתפקידן לעזוב את הבית ולנהל את ענייני היישוב". אחר כך הוסיפו והתנגדו גם למתן זכות ההצבעה, וזה כלל גם את משאל העם שהציונים רצו לערוך בנושא זה.

מטבע הדברים הדעות היו חלוקות, והחרדים החליטו לפנות לרב קוק, שעמד בראש וועד הסתדרות הרבנים בארץ ישראל והיה הסמכות הפוסקת בנושאים כאלו. הוא הכריז באופן חד משמעי כי "ההחלטה להעניק זכות בחירה לנשים פוגעת באופן ישיר בעצם היהדות" וקרא להקים אסיפת נבחרים דתית נפרדת שתכלול גברים בלבד ותשתף פעולה עם האסיפה החילונית.

החלוצים הציוניים האמינו בצורך בשוויון ולא היו מוכנים לוותר. זאב ז'בוטינסקי צוטט ב"חדשות הארץ" ואמר כי "זכות הבחירה לנשים היא אבן בוחן לדמותה של החברה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל - האם תהיה זו חברה הנתונה למרות הרבנות או חברה לאומית־ליברלית?"

בשנת 1919 נשות היישוב היהודי הקימו את ארגון "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י". הן המשיכו להיאבק כנגד הנציגים החרדים והפיצו את רעיונותיהן בעיתונים, עד שב־19 באפריל 1920, התקיימו הבחירות לאסיפת הנבחרים והציוניים זכו בניצחון גדול.

כך היה היישוב היהודי בין הראשונים בעולם ששילבו נשים בהצבעות, עוד לפני הקמת המדינה.

בזכות מאבקן הנחוש של נשים אמיצות אלו, זכויות הנשים כיום נראות לנו כדבר מובן מאליו. למרות שעדיין ישנם פערי שכר וקיימים גילויי אלימות כלפי נשים, העתיד נראה בהיר. בכל מערכת בחירות, בכל העולם כמעט, נשים יכולות לבחור ולהיבחר, ללמוד וללמד משפטים ולשפוט בבית המשפט העליון, ללמוד רפואה וללמד רפואה ולזכות בפרסי נובל, להילחם, לביים, לחקור, ליצור - כל דבר שעושה גבר ולעתים טוב יותר.