המאבק על החירות שמתעורר באיראן יובל ושדי יב2

המאבק על החירות שמתעורר באיראן – יובל ושדי י"ב2

יש רגעים בהיסטוריה שבהם שינוי גדול אינו מתחיל בנאום, בחוק או בהחלטה רשמית, אלא בתחושה. תחושה שמה שהיה ברור מאליו כבר אינו מובן מאליו. תחושה ששתיקה כבר אינה בטוחה יותר מדיבור. תחושה שחיים בפחד אינם באמת חיים. בחודשים האחרונים רבים באיראן מרגישים בדיוק את זה. האירועים שמתרחשים במדינה אינם רק גל מחאה נוסף ואינם רק מאבק פוליטי על שלטון. מדובר בתהליך עמוק יותר, שקט אך עוצמתי: שינוי ברוח האנושית. שינוי בתודעה. שינוי באופן שבו אנשים תופסים את עצמם, את חייהם ואת מה שמותר וראוי לדרוש.

מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 השלטון באיראן ביסס את כוחו על שליטה לא רק במוסדות המדינה, אלא גם בתודעה של האזרחים. הפחד הפך לכלי מרכזי: פחד ממעצר, פחד מהלשנה, פחד מפגיעה במשפחה, פחד מאובדן פרנסה ופחד תמידי מלדבר בקול רם.

הפחד לא היה מקרי, הוא נבנה לאורך שנים, דרך חוקים נוקשים, אכיפה אלימה, ענישה פומבית ושליטה במידע. אזרחים למדו מהר מאוד היכן עובר הקו שאסור לחצות. רבים בחרו להסתגל, אחרים לשתוק, ורובם פשוט ניסו לשרוד. בתוך מציאות כזו עצם המחשבה על מחאה נראתה כמעט בלתי אפשרית, לא משום שאנשים לא רצו שינוי, אלא משום שהמחיר נראה גבוה מדי.

אחד הכלים החזקים ביותר של שלטונות סמכותיים אינו האלימות אלא השתיקה. לא השתיקה הכפויה בלבד, אלא זו שאנשים מאמצים לעצמם מתוך הרגל. כאשר אדם לומד שלא לדבר, לא לשאול ולא לערער, הוא מתחיל לצנזר את עצמו עוד לפני שהשלטון עושה זאת. זוהי שליטה עמוקה, כמעט בלתי נראית. המחאה באיראן שוברת בדיוק את זה. היא אינה רק צעקה ברחוב, אלא הפרת שתיקה ארוכת שנים. עצם הדיבור, הצילום, השיתוף והאמירה הפומבית הם מעשי מרד רוחניים.

אבל משהו השתנה.

בתקופה האחרונה יותר ויותר אזרחים באיראן החלו לפעול כאילו הפחד כבר אינו שולט בהם לחלוטין. לא מדובר בכך שהפחד נעלם, אלא בכך שהוא איבד את כוחו המוחלט. זהו הבדל קטן לכאורה, אך משמעותי מאוד. כאשר אדם מפחד אך פועל למרות הפחד, הוא כבר אינו נשלט על ידו. וכאשר תהליך כזה מתרחש אצל רבים, נוצר שינוי חברתי עמוק. אנשים יוצאים לרחובות לא רק מתוך כעס, אלא מתוך הבנה: אם כך נראים החיים, אולי אין עוד מה להפסיד. ברגע הזה משהו בנפש משתנה.

שינוי חברתי גדול כמעט אף פעם לא מתחיל בהפלת שלטון. הוא מתחיל בשינוי תודעתי, בדרך שבה אנשים רואים את עצמם. כאשר אזרח מפסיק לראות את עצמו כנתין חסר קול ומתחיל לראות את עצמו כבעל זכויות, משהו משתנה. גם אם השלטון עדיין חזק, גם אם המערכת נראית יציבה, הבסיס כבר נסדק. זהו תהליך איטי, לפעמים בלתי נראה, אך בלתי הפיך. משטרים יכולים לדכא הפגנות, אך מתקשים מאוד להשיב לאחור שינוי תודעתי רחב. ברגע שאנשים חווים תחושת ערך עצמי וחירות פנימית, קשה מאוד למחוק אותה.

המחאה באיראן אינה מתמקדת רק ביוקר המחיה, באינפלציה או באבטלה, אף שאלה בעיות קשות וכואבות. היא עוסקת בשאלות עמוקות יותר: מי אנחנו? מי מחליט על חיינו? ומה מותר לנו לחלום?

כאשר אזרחים דורשים חופש ביטוי, חופש בחירה וחופש אישי, הם אינם מבקשים תיקון טכני, אלא שינוי זהותי. הם מבקשים להחזיר לעצמם את הזכות להיות בני אדם חופשיים. זו מחאה על חיים שלמים שנחיו תחת מגבלות. על החלטות יומיומיות שנכפו מלמעלה. על תחושה מתמדת שהמדינה אינה משרתת את אזרחיה, אלא שולטת בהם.

לעיתים נדמה שמאבקים פוליטיים עוסקים בכוח, בכסף או בשליטה. אך במקרים מסוימים, כמו באיראן, הם נוגעים בשאלה עמוקה בהרבה: מהי המשמעות של חיים אנושיים? כאשר אדם אינו יכול לבחור כיצד להתלבש, מה לומר או באיזה אופן להביע את עצמו, חייו מצטמצמים למינימום קיומי. הוא שורד, אך אינו חי באמת. המחאה הנוכחית באיראן מבטאת סירוב להמשיך לחיות כך.

זהו מאבק על משמעות, לא רק על שלטון. מאבק על האפשרות לחיות חיים שיש בהם בחירה, כבוד ועתיד. במובן הזה מדובר במאבק רוחני לא פחות משהוא חברתי או פוליטי.

אין זה מפתיע שהדור הצעיר נמצא בחזית. צעירים באיראן גדלו לעולם שונה מזה שהמשטר ניסה לשרטט. הם מחוברים לרשתות, נחשפים לתרבויות אחרות, למוזיקה, לרעיונות ולאורח חיים שבו חופש נתפס כדבר טבעי. הפער בין מה שהם רואים לבין מה שהם חיים יוצר תחושת מחנק, אך גם תודעה חדשה. צעירים רבים אינם מוכנים לקבל את הטענה ש"כך זה וכך זה יישאר". עבורם המאבק אינו רק פוליטי, הוא אישי. זהו מאבק על העתיד שלהם, על האפשרות לבחור מי להיות ואיך לחיות.

נשים רבות ממלאות תפקיד מרכזי במחאה. לא רק משום שהן נפגעות באופן ישיר ממגבלות השלטון, אלא משום שהמאבק על גופן, לבושן וחירותן הפך לסמל רחב יותר של המאבק כולו. כאשר אישה דורשת את הזכות לבחור כיצד לחיות, היא מאתגרת תפיסת עולם שלמה. ולכן השתתפותן של נשים במחאה אינה פרט שולי, אלא לב העניין. הרוח הנשית, האומץ והנחישות הפכו לחלק בלתי נפרד מהקול החדש שנשמע ברחובות.

במהלך המחאות נראו סמלים רבים: קריאות, מחוות, דגלים ישנים, שירים ואפילו שתיקות רועמות. סמלים אינם רק אמצעי תקשורת, הם כלי רוחני. כאשר אנשים בוחרים להניף סמל אחר, הם אומרים: אנו מדמיינים מציאות שונה. עצם הדמיון הזה הוא מעשה של חירות. הוא מסמן עתיד אפשרי, גם אם עדיין רחוק. המשטר מבין היטב את כוחם של סמלים, ולכן מנסה לדכא אותם. אך מרגע שסמל נטמע בתודעה, קשה מאוד למחוק אותו.

התגובה החריפה של השלטון, אלימות, מעצרים וניתוק תקשורת, מעידה לא רק על כוח אלא גם על פחד. משטר בטוח בעצמו אינו זקוק לאלימות חסרת הבחנה. משטר שמרגיש מאוים כן. ככל שהדיכוי מתגבר, כך גוברת גם התחושה שהשלטון נאבק על הישרדותו. זהו פרדוקס מוכר: שימוש בכוח רב מדי עלול דווקא להעמיק את השבר ולהפוך את המחאה מספונטנית לקיומית.

למרות ניסיונות הבידוד, קולות מהמחאה מצליחים להגיע לעולם. סיפורים אישיים, סרטונים ועדויות, כל אלה יוצרים חיבור אנושי. גם מי שאינו חי באיראן יכול להזדהות עם השאלות שעולות: מהו חופש? מהו מחיר השתיקה? ומה קורה כאשר אנשים מחליטים שהחיים הראויים חשובים מהפחד? הרוח הזו אינה נעצרת בגבולות מדיניים.

איש אינו יודע כיצד יתפתחו האירועים. ייתכן שהמשטר יצליח לדכא את המחאה בטווח הקצר. ייתכן שהתהליך יהיה ארוך, מתסכל וכואב. אך דבר אחד כבר קרה: התודעה השתנתה. ברגע שאנשים חווים את עצמם כבעלי קול, קשה מאוד להחזיר אותם לשתיקה מוחלטת. הרוח שהתעוררה אינה נעלמת בקלות.

לא כל רגע היסטורי מסתיים במהפכה מיידית. לעיתים עצם השינוי בתודעה הוא המהפכה. הוא הזרע שממנו יצמח שינוי בעתיד. המחאה באיראן עשויה להיזכר כרגע שבו אזרחים רבים אמרו: די. לא עוד חיים של פחד בלבד. לא עוד שתיקה מוחלטת.

היסטוריה מלאה בדוגמאות למחאות שלא הצליחו מיד, אך שינו את העתיד. לעיתים השינוי אינו מתרחש ברגע אחד דרמטי, אלא בתהליך ארוך שבו תודעה חדשה מחלחלת בהדרגה. רגעים כאלה אינם נמדדים רק בתוצאה הסופית, אלא בשאלה האם אנשים חזרו להיות מי שהיו קודם או שהמשיכו קדימה עם תודעה אחרת. אם לשפוט לפי ההיסטוריה, מרגע שרוח חירות מתעוררת בקרב ציבור רחב, היא אולי תדוכא זמנית, אך כמעט אף פעם לא נעלמת לחלוטין.

לא כל מהפכה מצליחה. לא כל מחאה משנה שלטון. אבל כמעט כל שינוי גדול בהיסטוריה מתחיל ברוח, בתחושה פנימית משותפת שאומרת: אפשר אחרת. המחאה באיראן היא סיפור של בני אדם רגילים שמסרבים להמשיך לחיות רק כדי לשרוד. הם מבקשים לחיות חיים שיש בהם חירות, כבוד ותקווה. ייתכן שהדרך עוד ארוכה. ייתכן שהתוצאה אינה ברורה. אבל דבר אחד כבר התרחש: הפחד כבר אינו שלם. וברגע שבו הפחד נסדק, הרוח נכנסת פנימה.