היורה: על רצח רבין וזיכרון קולקטיבי

ב4 בנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בסופה של עצרת ההמונים שכותרתה הייתה "כן לשלום, לא לאלימות", באופן אירוני. הרצח לא היה אלא שיאם של תהליכי הסתה והקצנה מתמשכים בחברה הישראלית כנגד ממשלת רבין, שאנשיה אף הושוו לנאצים. האירוע, שרבים, אם לא כולם, זוכרים כנקודת המשבר המשמעותית ביותר בחברה הישראלית, עורר ומעורר עד ימינו שאלות קשות בנוגע לגבולות הדמוקרטיה, ולמתי הזכות הטבעית לחופש הביטוי הופכת לכלי רצח בידי אנשים בעלי דעות קיצוניות.

רצח רבין אולי היה הרצח הפוליטי האחרון בישראל, אך הוא בהחלט לא היה הראשון. עוד בשנת 582 לפנה"ס נרצח גדליהו בן אחיקם, מושל יהודה, בידי מתנקש יהודי, מה שנקבע כיום צום. גם שנותיה המוקדמות של מדינת ישראל לא חפות מרציחות על רקע פוליטי, ובהן רצח יעקב ישראל דה האן, משורר ופעיל דתי-חרדי ואנטי ציוני, רצח אמיל גרינצוויג, פעיל "שלום עכשיו" ורצח רחבעם זאבי, שר התיירות דאז. ניתן לראות כי הנרצחים מחזיקים בדעות מרחבי הקשת הפוליטית, וכי המשותף להם היא העובדה שהאלימות הפוליטית אינה נחלת מחנה אחד בלבד.

התקופה טרם רצח רבין הייתה סוערת ומתוחה מבחינה בטחונית: הימים היו לאחר הטבח במערת המכפלה, בה יהודי תושב קריית ארבע ביצע פיגוע ירי במתפללי מערת המכפלה המוסלמים ובו נרצחו 29 אנשים, ותוך גל של פיגועי התאבדות ברחבי ישראל. הסכמי אוסלו תרמו גם הם ליצירת מחלוקות עמוקות בין הממשלה הליברלית המצומצמת בראשות רבין לבין מחנה הימין בכנסת, שמבחינתו ההסכם היווה איום ממשי לביטחונה של ישראל, שהוביל לכדי שסע עמוק בעם, שהלך והחריף. מטרת ההסכמים הייתה לסיים את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית, ועיקריו קבעו כי יוקם ממשל עצמי של הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון היקרא בשם הרשות הפלסטינית, והם יחולקו לשלושה סוגי אזורים; B ,A וC, הנמצאים כל אחד במידת שליטה ישראלית (אזרחית ו/או ביטחונית) אחרת.

ההסכמים אמנם זיכו את יצחק רבין ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום, אך התקבלו ברגשות מעורבים על ידי שני הצדדים. מצד אחד, ההסכמים המתהווים העניקו תקווה לסיומו של הסכסוך האלים בין שני העמים, אך מצד שני, יצרו חששות ופחד בנוגע לרצינות ולכוונות הצד השני. ביקורת חריפה נמתחה על פעולת הממשלה, והתעוררו הפגנות סוערות ופעולות מחאה רבות נגד הממשלה והעומדים בראשה.

במהלך ההפגנות, שתוכננו כ"פעולת מרי אזרחי בלתי אלימה", נשמעו קריאות כגון "רבין רוצח", "רבין בוגד", ובהפגנה בהשתתפות ראש האופוזיציה לשעבר, בנימין נתניהו, מפגינים נשאו ארון קבורה עם הכתובות "ישראל בסכנה", "רבין ממית ציונות", "רבין קובר ציונות" וכרכו חבלי תלייה סביב צווארם. עם התקדמות תהליכי השלום, נערך מול ביתו של רבין טקס "פולסא דינורא", טקס קללה מהעדה החרדית המאחל למקולל מוות מהיר, קריאות בהפגנות כגון "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" הפכו שכיחות, תמונותיו של רבין נשרפו וכרזות שלו במדי אס-אס הופצו. שרים החלו להרגיש איום על ביטחונם האישי: צעיר ניסה לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום, השר בנימין בן אליעזר הותקף במכוניתו בדרכו לכנס, ובמהלך כינוס במכון וינגייט, אחד הנוכחים אף ניסה להתפרץ לעבר רבין ולתקוף אותו פיזית.

האווירה, כאמור, הייתה קשה מאוד, וקשה שלא לומר בדיעבד כי לא היו סימנים מקדימים, וכי הפגיעה בחיי רבין הייתה בלתי צפויה. אנשים החלו להתריע כי ההסתה הקיצונית שהולכת וגוברת עלולה לגרום למישהו לקחת את החוק לידיו, אך רבין לא שעה לעצותיהם, האמין בעם וברצונם של כולם בשלום ולא הסכים ללבוש אפוד חסין ירי במהלך העצרת. כך, בסופה של העצרת שהסתיימה בשיר לשלום, נרצח יצחק רבין בשתי יריות מטווח קרוב, כשמילותיו האחרונות, "זו לא יריית פתיחה, זו עצרת שצריכה להוכיח לציבור בישראל שרוב העם בעד השלום, ובעיקר נגד אלימות".

אירוני לראות כי המסיתים לרצח רבין ותומכי יגאל עמיר הם כיום חברי כנסת לגיטימיים ואף ראשי ממשלה במדינת ישראל. נתניהו, שקרא כי ממשלת רבין אינה לגיטימית, "בלי כוונה" עודד את המתנגדים לדרכו של רבין באופן דומה לטראמפ שהצהיר כי ביידן אינו נשיא לגיטימי והתנגד לשיטת הבחירות שלא בחרה בו, ועודד את תומכיו "בלי כוונה" לפרוץ לגבעת הקפיטול.

רק לאחרונה חבר הכנסת סמוטריץ' תלה את האשמה ברצח רבין בשב"כ, וטען שאת הכרזה שבה רבין הוצג לבוש במדי אס-אס הכין והביא להפגנה סוכן השב"כ אבישי רביב, בניגוד לעובדה הידועה שהכרזות הוכנו על ידי שני נערים בני ישיבה מירושלים והופצו על ידי פעילי "כך", התנועה בעלת האידיאולוגיה הכהניסטית. חבר הכנסת איתמר בן גביר נראה בסרטון מאיים ללא בושה על יצחק רבין, 3 שבועות בלבד לפני הירצחו: "אם הגענו לסמל של המכונית של רבין, אנחנו יכולים להגיע לרבין עצמו". אם ניתן היה לנמק זאת בכך שהיה רק בן 18 ומאז הוא התמתן, ניתן לראות שגם שנים אחרי, באירוע לזכר ממשלת רבין, בן גביר וברוך מרזל "לא נהגו ברגישות יתרה", הפגינו ודחפו שלטים לפרצופה של נכדתו של רבין, נועה רוטמן, והטיחו בה: "את עשית קופה גדולה מהרצח של רבין, הפכת לבחורה עשירה".

לא ניתן לזלזל בהסתה, בשלהוב ובקריאה למותו של רבין, מאחר שיגאל עמיר, בעודו סטודנט למשפטים, חיפש את ההצדקה המשפטית לבצע רצח באדם, ומצא אותה ברבנים שדנו בכובד ראש בשאלה האם דיני המוות ההלכתיים חלים על ראש הממשלה. במילים אחרות, הרבנים בדקו אפשרות ממשית של קריאה לרצח רבין, ובכך טשטשו את הגבולות המוסריים.

האירוע הכה בתדהמה את כלל הציבור הישראלי. אם תשאלו את הוריכם, הם ודאי יוכלו לתאר במדויק היכן היו כששמעו את הבשורה המרה על מותו של ראש הממשלה, בין אם צפו בטלווזיה או אף היו בעצרת עצמה. לרבים מאלה שחיו כאן באותם ימים ישנו זיכרון מהאירוע, והם יוכלו לדווח על הרגשות שלהם, לצטט דברים שנאמרו ועוד מגוון דברים שבדרך כלל אנחנו לא זוכרים בחדות במשך תקופה ארוכה כל כך. מונח המתאר זיכרון כזה של אנשים רבים בקנה מידה גדול נקרא "זיכרון הבזק" (flashbulb memory), מכיוון שמהימים שלפני או אחרי האירוע הזיכרון וודאי אינו בהיר כל כך, ועל האירוע הופעל כמעין "פלאש" ארוך התופס בזיכרון את מכלול החושים במהלך הסיטואציה. בעבר זכרון כזה נתפס כעמיד לשכחה, אך מחקרים הראו כי הזכרון דווקא אינו יציב באופן מוחלט. לאורך הזמן, חלק מהפרטים בסיפור נשכחים, כמו בזכרונות יומיומיים אחרים, והמוח משלים אותם כפי ש"נראה" לו, לא בהכרח עם הפרטים האמיתיים.

27 שנים עברו מאז רצח רבין, וגם אם אני עצמי לא הייתי קיימת בזמן האירוע, אני יכולה לתאר לעצמי שהאווירה לא הייתה שונה למדי מהאווירה הקשה בימינו. היורה, אינו באמת יורה, אלא המשכו של תהליך הקצנה מתמשך בחברה הישראלית והעולמית בכלל. אותה הצלקת מהפציעה העמוקה שגרם הרצח לעם, כנראה לא תחלים לעולם, ונידונו לשאת אותה, כתזכורת מגרדת למה שקורה כאשר קוויה האדומים של הדמוקרטיה נחצים. ניתן רק לקוות כי עלייתן לשלטון של המפלגות הקיצוניות לא תקרע סופית את החוט העדין שעומד להפרם ממילא.