ההתחלה של כל ההתחלות

נועה שפרבר, יב'4

ההתחלות הגדולות בהיסטוריה הנפרסת על פני כמעט 14 מילארד שנים לא תמיד יפות, לא תמיד נעימות או קלות, ובדרך כלל מתחילות מהרס גדול של מה שהיה שם קודם. בכתבה זו אסקור את ההתחלות הקשות והמעניינות ביותר, שדווקא יכולות ללמד אותנו לקח לחיים: כדי להגיע למקום טוב יותר, לפעמים צריך להתחיל מהמקום הכי נמוך.

דמיינו לכם שאתם צפים בחלל. ללא מהות, ללא מטרה. לזמן בלתי מוגבל, כי עוד לא 'הומצא' הזמן. אולי גם במקום בלתי מוגדר, כי עוד לא ממש נוצר החלל: כרגע, כל החומר והאנרגיה ביקום מרוכזים ביחד בנקודה אחת, נקודה צפופה לאין שיעור, הנקראת סינגולריות. כך הייתי מתארת לכם את מה שהיה לפני המפץ הגדול, אבל הדיון על מה היה לפני שנוצר היקום הוא מאוד תיאורטי: הוא מערב פיזיקה, כמובן, אך גם פילוסופיה, משום שהופעה של חומר יש מאין סותרת את חוקי הפיזיקה.

למעשה, עד לפני לא הרבה זמן, הדעה הרווחת הייתה שגלקסיית שביל החלב שלנו היא למעשה כל היקום - אך לפני כ90 שנה, אדווין האבל, אסטרונום אמריקאי ערך תצפיות בהן גילה שהדבר שהוא רואה בטלסקופ הוא אכן גלקסיה נוספת ולא ערפילית, וכך הוביל להבנה שהיקום גדול הרבה יותר ממה שחשבו. הוא אף שם לב שחלק מהגלקסיות שהוא רואה בשמיים מתרחקות אחת מהשנייה בקצב שונה מגלקסיות אחרות. על בסיס תצפיות אלו, הכומר והפיזיקאי הבלגי ז'ורז' למטר הציע שכדור הארץ מונח יחד עם שאר גרמי השמיים על מין "בלון מתנפח", כך שנקודות שרחוקות יותר אחת מהשנייה יתרחקו אחת מהשנייה מהר יותר. לפי ההנחה הזו, הוא גם הבין שכנראה שאם הן מתרחקות, הן פעם גם היו קרובות, אפילו קרובות מאוד, ומשם הגיע להנחה שהכל התחיל מנקודה אחת בלבד.

ועכשיו נחזור לצוף באותה נקודת סינגולריות. בשלב מסויים, פרץ אנרגיה בקנה מידה שאנחנו לא מכירים, היה יוצר כהרף עין יקום שהולך ומתרחב במרחב שהולך ונוצר. באותה נקודה החום היה מגיע לכ999 מליארד מעלות צלזיוס, חם למדי הייתי אומרת. בתוך כמיקרו שנייה, ניתן היה 'לראות' את החלקיקים המרכיבים את האטום, הפרוטונים, הנייטרונים והאלקטרונים נוצרים מתוך הערפל המטושטש, כאשר פוטונים, שאלו החלקיקים של הקרינה האלקטרומגנטית, מתנגשים באופן תדיר באלקטרונים ויוצרים קרינה.

בשלב זה, הטמפרטורה הייתה מתקררת לכ5.5 מיליארד מעלות צלזיוס, קריר מספיק כך שיוכלו להיווצר גרעינים של מימן, אך 380 אלף שנים נוספות ייקחו עד שהאלקטרונים יישארו במסלול סביב גרעיני האטום, כך שיווצרו אטומי המימן וההליום הראשונים, שהם היסודות הפשוטים ביותר. כעת הפוטונים שהזכרנו לא מתנגשים עוד באלקטרונים (החליטו להתמקד בגרעין האטום שלהם) והפוטונים החלו להתקדם בחופשיות ביקום ולהתקרר יחד איתו, כך שהקרינה ירדה ונשארה אחידה עד היום ומהווה את ההוכחה הניצחת להתקיימותה של תיאוריית המפץ הגדול. ב150 מיליון השנים שלאחר מכן יהיה די חשוך, אבל בהמשך האטומים יחלו ליצור צברים ולמשוך עוד ועוד אטומים עד ליצירת כוכבים. הכוכבים הראשונים היו גדולים מאוד ובערו זמן קצר יחסית (כ-3 מליון שנים בערך), ולאחר שסיימו לבעור התפוצצו בסופרנובה אדירה. במהלך בעירתם, התלכדו האטומים בליבה לאטומים כבדים יותר, ובעת הסופרנובות הגדולות התפזרו האטומים הכבדים ברחבי היקום ועזרו ליצור כוכבים חדשים. עם השנים הכוכבים יצרו קבוצות שיצרו גלקסיות שיצרו צבירי גלקסיות.

הגלקסיה החביבה שלנו נוצרה כאשר היקום חגג כ5 מיליארד שנות קיום, ומערכת השמש עצמה - רק כ4 מיליארד שנים מאוחר יותר. ההשערה היא שענן מולקולרי (אזור בין-כוכבי המאפשר יצירה של מולקולות) קרס לתוך עצמו, הסתובב במהירות שיצרה חום רב שהתיך את החומר ליצירת פלנטות. בחלק החיצוני של מערכת השמש נשארו המתאן והמים, ואלו מרכיבים את ענקי הגזים המוכרים לנו, צדק, שבתאי ואורנוס. בחלקה הפנימי הטמפרטורה הייתה כה גבוהה שגרמה להתנדפות של אותם הגזים, כך שנשארו חומרים בעלי נקודת רתיחה גבוהה יותר כמו מתכות ותרכובות סיליקון, שיצרו את כוכבי הלכת חמה, נגה, מאדים וכמובן - כדור הארץ.

דמיינו לחיות על כדור געשי לוהט, כאשר האטמוספירה דלילה ביותר ואף רעילה, ואינספור שביטים קטנים ואסטרואידים פוגעים ומתנגשים בו ללא הרף. כך נראה כדור הארץ בתקופה הקדומה ביותר שתוארכה, תקופת האדן, כאשר התנאים, כפי שניתן להבין, לא היו מתאימים ליצירת שום סוג של חיים. כאשר החל להתקרר כדור הארץ, הגזים שנפלטו מתוכו ובהם מים החלו להתעבות, כך שנוצרו עננים שהמטירו גשמים עזים במשך מיליוני שנים. התהליך הממושך יצר בסופו של דבר אוקיינוס ענק שכיסה כ90% משטח כדור הארץ. כאשר פסקה הפגזת המטאוריטים והשביטים, האוקיינוס העשיר במינרלים היווה קרקע פוריה להתפתחותם של החיים הפרימיטביים ביותר, חיידקים. לפני כמיליארד שנים לערך, החלו להופיע באוקיינוסים אורגניזמים רב תאיים, ובמהרה החלו צמחים ופטריות ליישב את היבשה, לאחר מכן גם תולעים שהתפתחו לפרוקי רגליים, ובמקביל דגים באוקיינוס. מדגי הריאות התפתחו דו חיים, מהדו חיים התפתחו לזוחלים שהתפתחו לדינוזאורים שלבסוף התפתחו לעופות, כאשר כל התהליך הזה נמשך כ300 מיליון שנים.

באותה תקופה כל המסה היבשתית התאחדה ליבשת על אחת בשם פנגיאה. ליבשת לא היה הרבה קו חוף שימתן את הטמפרטורה הפנימית של היבשת, כך שהיא חוותה תנודות טמפרטורות גדולות והייתה מכוסה בשטחים גדולים של מדבר, אך באזורים שסביב קו המשווה עדיין הייתה חגורה של יערות גשם טרופיים. דמיינו לחיות בעולם כזה, שבו דינוזאורים בגדלים של עשרות מטרים מהלכים בחופשיות, ומגוון המינים גדול ועצום כל כך. אבל כל זה זה לא נמשך זמן רב מדי. בוודאי שמעתם על האסטרואיד הגדול שהכחיד את הדינוזאורים, אך למעשה אירועי הכחדה המונית התרחשו באופן די תדיר, כאשר זו שהכריעה את הדינוזאורים אחת ולתמיד הייתה השישית מביניהן.

ההכחדה הגדולה ביותר הייתה דווקא זו שהתרחשה כ200 שנה לפניה, ובה הוכחדו כ95% מכלל המינים שהיו בכדור הארץ באותה העת. אבל החיים תמיד מוצאים דרך, ו40 מיליון שנה לאחר מכן הדינוזאורים שוב שולטים ביד רמה על היבשת שהתפצלה בינתיים לשתיים - אוראסיה וגונדוונה. גם היונקים מופיעים באותה תקופה, יחד עם ציפורים, תנינים, כרישים וחרקים שמשגשגים. ההערכה המקובלת היא שאסטרואיד עצום בגודלו התנגש בכדור, אך תיאוריות נוספות גורסות כי ההכחדה יכלה לנבוע גם מהתפרצות געשית עצומה שאפרה כיסה את האטמפוספירה ומנע מהצמחים לבצע פוטוסינתזה, או שינויים באיזון החמצן והפחמן הדו חמצני באטמוספירה. כך או כך, ההכחדה גרמה להיעלמותם של כ50% מהמינים על כדור הארץ, והותירה את היונקים לגדול ולשגשג.

ניתן לראות לאורך ההיסטוריה דוגמאות שונות להתחלות. לפעמים הן מתחילות בבום אחד גדול, לפעמים בהדרגה, ולפעמים עוד מהרגע שנוצרו הן נידונות להכחדה. וכך אלו החיים, וזה היקום; אי אפשר לדעת מאותה נקודת מבט מה ילד יום - לאן יוביל מפץ אחד גדול או אסטרואיד ענק. ואולי הכל התרחש לגמרי באקראי, והחיים הם פשוט משחק בקוביות, ואולי נמצא עוד כמונו גם בגלקסיות אחרות. בינתיים אפשר להתחיל דברים בעצמנו, כאשר נראה שהכל פשוט יסתדר מעצמו בסופו של דבר ליצירה אחת גדולה.