איפה עובר הגבול בין הגנה על חופש הביטוי לבין הסתה לאלימות?
יאיר פרמון יב2
במדינה דמוקרטית כגון ישראל, לאזרחי המדינה יש זכויות טבעיות, שביניהן חופש הביטוי וההבעה אשר טוען כי זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. הזכות אומרת שכל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, אך האם זכויות אלה חלות גם על אזרחי המדינה אשר מוחים כנגד המדינה?
לפני כשבועיים, סטודנטים באוניברסיטת תל אביב קיימו הפגנת תמיכה והזדהות עם המחבלים אשר חוסלו בשכם, שבה גם קראו לאינתיפאדה. את ההפגנה, שהתקיימה מחוץ לאוניברסיטת תל אביב, הובילו פעילים מתל אביב ממפלגת חד"ש הלומדים בקמפוס. במהלך ההפגנה נצפו הסטודנטים מת"א חד''ש בקריאות בעד המחבלים, השהידים וביצוע האינתיפאדה. המוחים החלו לומר: ''משכם יצאה ההחלטה - אינתיפאדה וניצחון''. ''הו, אמו של השהיד, תשמחי, כל השבאב הם הבנים שלך. הו, אמו של האסיר, תשמחי, המוות עדיף על השפלה''. ''שהיד, תנוח, אנחנו ממשיכים במאבק...אחדות עם פלסטין בשיבת כל הפליטים, אחדות עם פלסטין בסילוק כל הכובשים''.
למרות הקריאות הגסות לאינתיפאדה והשימוש בלשון הרע כנגד המדינה, לא היה מי שימנע מהסטודנטים מלהפגין. כאשר הידיעה התגלתה לציבור, באוניברסיטת תל אביב בחרו שלא להגיב עליה. יש אנשים אשר מסתכלים על תגובה זאת כאות קין וכניעה מבישים של אוניברסיטת תל אביב, אך יש אנשים אשר מקבלים את החלטת האוניברסיטה שלא להגיב להפגנה בשל קיומו של חופש הביטוי במדינת ישראל.
הסטודנטים קוראים להתקוממות אלימה בעולם הערבי נגד מדינת ישראל למרות היותם אזרחים במדינת ישראל. בתור סטודנטים אשר נחשבים לאזרחי מדינת ישראל, יש להם את הזכות להפגין בעד אמונתם מבלי שימנעו זאת מהם, אך האם זכות זו רלוונטית כאשר אזרחים מוחים כנגד המדינה במטרה להסתה ולתוצאה אלימה? המדינה מאפשרת את חופש הביטוי לכל אזרחיה וייתכן ובשל כך האוניברסיטה לא פעלה כנגד תלמידיה, אך מה אם הפגנות אלה נוגדות את עקרונותיה של המדינה ועלולות לפגוע בזכויות טבעיות שונות כגון הזכות לביטחון המופרת בשל קריאות לאינתיפאדה?
דמוקרטיה מעמידה במרכז את שמירת זכויות האדם כגון: הזכות לחירות, חופש הביטוי, הזכות לקניין ועוד. חופש הביטוי אשר נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, לעיתים מוגבל באמצעות חקיקה. הגבלת חופש הביטוי נתונה בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תיאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנושא הפרסום לשמור על שמו הטוב. בניגוד לכך, יש כאלה אשר מתנגדים להגבלת חופש הביטוי לפי הנימוקים הבאים:
1)ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.
2)אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן.
3)האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר יש להשמיעם.
4)האמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. גם אם בהגבלת חופש המחשבה והדיבור מגינים על האמת, דבר זה מזיק לה.
כאשר חופש הביטוי פוגע בזכות טבעית אחרת, שמירת הזכויות הטבעיות במרכז הדמוקרטיה מופרת וכתוצאה מכך הדמוקרטיה עלולה להיפגע משמעותית. במקרים כאלה, על המדינה להגביל את זכויותיה עד לנקודה בה זכות אחת לא תפגע בשנייה כדי לקיים את שימור הזכויות אשר הדמוקרטיה דוגלת בו. לכן, במקרה של מחאה זאת כנגד המדינה במטרה להסתה לאלימות, יש להגביל את חופש הביטוי כדי שהוא לא יפגע בזכויות אחרות ובדמוקרטיה עצמה.
留言