גם כן דרקונים – סיפור קצר

אנחנו רגילים לראות את הזכויות שלנו כמובנות מאליהן, דבר ששומרים עליו וכולם מודעים לו. לכבוד הגיליון הזה החלטתי לכתוב סיפור קצר וקומי שיציג בדרך צינית עד כמה הזכויות האלה לא ברורות ובסיסיות כפי שאנחנו רואים אותן כיום. – יעל הלמן י"א2

היום הזה התחיל כמו כל יום אחר בחייו של דְרֵקְסָן ביממה האחרונה, אם כי לטענתו ההתחלה הזו הייתה שונה לחלוטין מההתחלה ביממה שלפניה. הוא קם בדרכים – המקום בו הלך לישון – והחל להתארגן לקרת יום מסע אין-סופי נוסף תוך הכנת ארוחת בוקר. תבינו, לדרקסן היו רעיונות מוזרים ביחס לעולם הימי ביניימי בו הוא חי: הוא האמין שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום, שכל בני האדם שווים ושקסם לא קיים. שטויות, נכון? אבל אלו היו האמונות של אותו עלם צעיר שנדד מעיר לעיר בניסיון להנחיל אותן לאנשים. כמובן, הוא גם גורש מכל אחת מהערים האלה לאחר פחות מיממה. אבל דרקסן לא התייאש והמשיך לחפש מקומות בהם יוכל לנסות לשכנע אנשים – כנראה ללא הצלחה – שלהקיז דם לא עוזר לבריאות ואפילו להפך ושהם צריכים להתחיל לרחוץ את הידיים.

באותו בוקר שיגרתי לאותה יממה, לאחר שאכל ארוחת בוקר דשנה וניקה את כליו, ארז דרקסן את דבריו ויצא לדרך לכיוון עיר חדשה, חנית בידו כנשק נגד חיות בר ותוקפים. כחצי שעה לאחר שיצא, זמן ארוך למדי בהתחשב בנסיבות, פגש דרקסן באותו אויב ראשון. להזכירכם דרקסן חי בעולם ימי ביניימי, אז בדרכים היו יותר אויבים מאבני ריצוף. במחשבה שניה, בתקופה הזו הדרכים הבין-עירוניות היו דרכי עפר, אז זה לא אומר הרבה.

בכל מקרה, דרקסן, חמוש בחניתו, פגש באויב הראשון שלו ליום זה. הבעיה הייתה שלא היה מדובר בחבורת שודדים, דוב או אפילו ארנב מפלצתי רצחני. לא, זה היה דרקון. בעולם הימי ביניימי הזה לדרקונים הייתה תפיסת עולם מאוד מקובעת ומשעממת: בני אדם חיים בשביל להיות מזון דרקונים בעת הצורך, פעם בחודש וחצי. דרקסן לא הסכים עם התפיסה הזו – ולשם שינוי אנשים נוספים היו איתו בדעה זו – אבל עד אותו הרגע לא יצא לו לפגוש בדרקון בפניו יוכל להציג את טיעוניו. מסיבה מופרכת זו ראה דרקסן את המפגש חסר המזל שכנראה יביא למותו כמזל אדיר ומופלא.

אותו דרקון מדובר היה יצור אדיר בעל ארבע רגליים כבדות, גוף מגודל בעל עור עבה וקשקשי נחושת כמעט בלתי חדירים, זוג כנפיים אדירות ובסופן טפרים מעוקלים מאיימים וראש גדול מקורנן בעל עיניים כחולות גדולות ומקפיאות ופה עם הרבה יותר מדי שיניים מחודדות. בקיצור, דרקון אירופאי נחושתי מצוי. לטובת המשך הסיפור בצורה הגיונית וחסרת חורי עלילה לחלוטין, אנפץ לכם את המיתוס השיקרי הנפוץ ביותר על דרקונים: דרקונים אירופאים בעולם הימי ביניימי בו דרקסן חי לא מסוגלים לנשוף אש. הדרקונים נושפי האש היחידים בעולם הזה הם הדרקונים הסינים כסופי הגחון, זן בסכנת הכחדה עקב ציד רב מצד ציידי הדרקונים. שימו לב לא להתבלבל.

דרקסן ניגש אל הדרקון, חנית מונפת כלפיו באיום, ופנה אליו "תסכים לשוחח איתי לרגע?".

דרקונים ידועים בהיותם יצורים חכמים כשהם לא עסוקים מדי בבליעה ועיכול של בני אדם, אז דרקסן לא הופתע לשמוע קול עמוק עונה לו: "אשמח לשוחח איתך, אך בבקשה, תוכל להנמיך את הקוץ הזה שאתה אוחז כאילו תלויים בו חייךָ?".

דרקסן הניד בראשו. "אם אוריד את החנית אתה תטרוף אותי. אתה נראה רעב למדי".

הדרקון הביט בו במבט לא מבין. "ומה הבעיה בזה?". הוא שינה את תנוחתו, מקמר את צווארו הארוך. "אתה יודע, אתה מזכיר לי אדם שנראה בן גילך שפגשתי בעבר. גם הוא דיבר איתי ואפילו העיר לי על האיות בו השתמשתי בדיבור. טיפוס מעצבן, אבל מריח מדהים".

דרקסן עיוות את פניו בבלבול, לא מבין את מה ששמע באותו הרגע. "ומה קרה לו?" שאל בעניין, מחליט לזרום עם הזרם שהתוותה השיחה.

הדרקון חִייך, חושף את שיניו המאיימות. "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?".

דרקסן בלע את רוקו, מוותר על נושא השיחה שאימץ. "אתה יודע," ניסה שוב, "אני חושב שהעובדה שאתם הדרקונים ניזונים מאיתנו בני האדם לא אתית".

בשלב הזה הדרקון פשוט צחק. "גור אדם, אנחנו בעולם ימי ביניימי. למה לדעתך אכפת לנו הדרקונים מהאתיקה שלך? אפילו לשאר בני האדם לא אכפת ממנה".

עצבני קלות, השעין דרקסן את חניתו על כתפו על מנת לפנות את ידיו. "ומה עם זכויות האדם? אין לנו את הזכות הבסיסית לחיים ולחופש? מגיעה לנו הזכות לביטחון!". את דבריו הוא הדגיש בתנועות ידיים מוגזמות שהיו פוצעות לפחות את אחת מעיניו אם עדיין היה מחזיק בחנית.

הדרקון המצחקק חִייך אליו חיוך מטריד קלות. "בן אדם, אתה צריך להיזכר באיזה עולם אתה חי. אנחנו לא חיים במאות השש-עשרה עד התשע-עשרה, אנחנו בימי הביניים. אין כזה דבר זכויות אדם. חוץ מזה, אנחנו הדרקונים כן מכבדים את הזכות שלכם לשוויון: אנחנו טורפים בני אדם עשירים ועניים כאחד. אני לדוגמה אכלתי לפני חודש וחצי אדם עשיר, מקובל ואהוד. היום אני עומד לאכול אדם מנודה עם חלומות גדולים". ולפני שדרקסן הספיק להגיב ולהגביה בחזרה את חניתו, טרף אותו הדרקון בשלמותו.

"רואה," אמר הדרקון בפה מלא דרקסן, "שוויון בין בני אדם".

* הסיפור נכתב בהשראת הסיפור האינטרנטי הקצר "I Hate Dragons" שכתב ברנדון סנדרסון.