ערפדים התפתחו בתרבות הפופ מקונספציה של מפלצות איומות לדמויות ראשיות שהן מושא האהבה שנערים ונערות מתבגרים חושבים עליה. בעבר, השם דרקולה היה מעורר יראה, אבל היום הדמות אדוארד קאלן (דמות ראשית בסרט "דמדומים"), ידועה בגוף הנוצץ שלה והאישיות המסתורית. מה השינוי הכל כך דרסטי בחברה שלנו שגרם לנו להחליט לא לפחד מערפדים? ולמה החלטנו להפוך אותם למושא האהבה בספרות במקום זאת?
ראשית, אנו צריכים להסתכל על הסטריאוטיפ הכללי של ערפד. רוב הסרטים והסיפורים חולקים כמה תכונות ערפדיות במשותף, כגון השיניים החדות המוצצות דם, עורם החיוור וכוחם העל-אנושי. יש גם מאפיינים רבים אחרים כגון העובדה שאינם יכולים להסתכל על עצמם במראה והחיים הארוכים שלהם (בדר״כ חיי נצח). כל המאפיינים הללו הם אלמנטים הנמצאים בערפדים מן העבר וערפדים של היום, אם כי דבר אחד שהרבה ספרים וסרטים היום מזניחים, זה הרעיון שעורם של הערפדים נשרף באור השמש.
הערפדים הופיעו לראשונה בפולקלורים סביב המאה התשיעית, כאשר הנצרות התחילה להתפתח מתוך הפגאניות. ערפדים שמשו כדי לתאר את הרע אשר קרה לאנשים מסיבות לא ידועות לאנושות בזמן ההוא בדומה לשטן. לפני שהגיעו לספרות האנגלית במאה ה -19, נחשבו הערפדים כמכוערים וגרוטסקיים, לא יפים ומקסימים.
כל הרעיון של הערפדים בספרות התחיל עם הספר הערפד (במקור Vampyre) על ידי ג'ון פולידורי, אבל תפס תאוצה רק לאחר הפרסום של הספר דרקולה על ידי אברהם סטוקר. מכאן ואילך הטרנד של ערפדים רק המשיך לגדול לצמוח לתוך אורח החיים שהוא היום. ישנן קבוצות של אנשים שהקדישו את חייהם ומחקים חיים דומים לסוגי הערפדים שהם רואים בתוכניות, סרטים וספרים.
ובכן, אחרי שקבלנו מבט על תכונותיהם ומוצאם של ערפדים ומה שהם מייצגים בחברה של היום, אנו יכולים להסתכל על למה ערפדים בעצם לא נחשבים יותר למפחידים ומוקצים, אלא ליצורים יפים ועליונים לבני האדם.
בדרקולה (1890), הסופר סטוקר מציג את הרעיון כי ערפדים הם ה"אנטיכריסט" והם מתגלמים כרוע בעולם הזה. ערפדים היו היריבים בספרים של סטוקר, אבל מה שהכי הפחיד אנשים זה היה העובדה שהסיפורים שלו היו מבוססים באופן רופף על "דיווחים" של ערפדים באותה עת. הספר נכתב על אנשים אמיתיים, בעוד דרקולה עצמו התבסס גם על הדמות המפורסמת היסטורית, "ולאד דרקולה", שהיה פעם נסיך וולצ׳יה, פרובינציה ברומניה. הדמות דרקולה הביעה, אז, מה שאנשים חששו ממנו ביותר, וכפי שסטוקר התכוון, אנשים המשיכו לחשוב על ערפדים כיצורים רעים, אורבים בין הצללים, ויוצאים בלילה כדי לטרוף אותם.
כמובן, עם הזמן, הדברים שגרמו לאנשים לפחד השתנו, וכך גם הרעיונות של מה הערפדים מסמלים ואיך הם נראים התפתחו. עכשיו, במקום יצורים מכוערים, הטורפים מן הצללים, הערפדים נראים כמו בני אדם יפים, עם מראה יופי שמימי אבל אופי אנושי. הם היו עדיין מפלצות, אך עכשיו הם טורפים אנשים באופן בלתי צפוי, כי רבים חוששים מהרעיון שהאנשים הקרובים ביותר להם יבגדו בהם. זה ניתן לראות בבאפי ציידת הערפדים (סדרת טלוויזיה מ- 1997 עד 2003).
לפני כן, אנשים פחדו מערפדים מכיוון שהמאפיינים שלהם נראו מפחידים ביותר. לערפדים היתה היכולת להפוך אנשים לערפד כמוהם, להפוך אותם למפלצות. הרבה סיפורי זוועה אחרים מספרים על מפלצות שגם להם יש את היכולת להוציא את האנושות מבני אדם (אנשי זאב וחייזרים) אבל ערפדים הצליחו להתגבר אל רעיון זה ולהתחבר עם נערים ונערות או כל מי שהרגיש לא מובן על ידי החברה סביבם.
סדרות ספרים כמו דמדומים (2005) ויומני הערפד (1979) מראות איך ערפדים הם כמו בני אדם, אשר מנודים על ידי החברה משום שהם שונים. שתי סדרות הספרים הציגו ערפדים כלא מובנים אך אינטליגנטים, ומסוגלים להשתמש בכוחות שלהם לטוב במקום רק לרע. הספרים משתמשים בערפדים כמושא האהבה או דמות ראשית.
זה מחזיר אותנו לשאלה, מדוע? מדוע נבחרו ערפדים לייצג את מושא האהבה ואת הגיבורים של יצירות ספרות כאשר ערפדים ידועים ברוע שלהם? התשובה לשאלה זו היא פשוטה, בני אדם היום יכולים להזדהות עם ערפדים. ערפדים הם המנודים של החברה, ואף על פי שהיופי שלהם שמימי, הם עדיין נמצאים בתחתית החברה. בני נוער רבים יכולים להתחבר עם הרגשות האלה של אי-הבנה ואי-ודאות. בתרבות הפופ הערפדים של היום מסמלים את המאבקים שבני נוער חווים כל יום, אבל בניגוד לבני נוער, ערפדים מראים כי הם מסוגלים לנצח במאבק הזה של בדידות. ערפדים מביעים מאבקים של נוער אבל גם מסבירים לבני הנוער שזה אפשרי להתגבר עליהם.
לסיכום, קונספצית הערפדים התפתחה כדי להתאים אותה לפחדים שלנו שהשתנו לאורך השנים, אך באותו זמן הצליחה לגלם את הפחדים הפנימים שלנו ולהפוך אותם למשהו טוב, למשהו שהוא באופן טבעי חלק מהחיים שלנו.