אז מה זה בכלל חופש הקיץ? - יובל פלג

נתחיל בשאלה בסיסית: איך אמורה להרגיש חופשה? זה אומר לשכב במיטה עד 2 בצהריים כי חגגת עד שתיים בלילה? להיות מסוגל לישון 12 שעות רצוף, כשבזמן בית ספר יכולנו רק 6? האם זה לשמוע מוזיקה עם חברים בטיול לאילת עם חלונות פתוחים, מסתכלים מבעד לחלון אל האיש הבלתי נראה שעושה פארקור בדרך רק כי אפשר? האם זו פשוט התחושה שאף אחד לא צופה בכל צעד שלך, שלוח השנה לא שולט בך? כי אם זה חופש, אז זה חופש לא? 

אני בן 18, גר בהרצליה, וזהו הזמן של חופשת הקיץ. על הנייר, אני "חופשי": בלי לימודים. בלי דד ליינים. בלי מבחנים. אבל במציאות? יש מלחמה- מבצע עם-כלביא. כל המדינה מתוחה - כמו קפיץ מתוח, מחכה להיקרע. יש הבדל מוזר בין מה שהקיץ אמור להיות למה שהוא באמת. עכשיו יש את הזמזום החדש בטלפון של פיקוד העורף, שבעזרתו כנראה יקימו אותנו מהמיטה כל לילה לפחות במשך שבוע. שומעים בחדשות איפה הטילים נחתו, לפעמים גם רואים את הטילים מתפוצצים בשמיים והסביבה רועדת. לשמוע על אנשים שנפגעו: חלקם קל, וחלקם קשה. לדעתי דבר כזה היה אמור להגיע מתישהו, כאשר אנחנו נמצאים במלחמה כבר שנה וחצי, דבר כזה גדול צפוי להגיע בסופו של דבר. למרות זאת, זה לא מוריד מהעובדה שזה מפחיד, שאנחנו גרים במדינה שהייתה צריכה להילחם על קיומה מרגע הולדתה, ובאמת להפנים את זה. 

כן, אני לא במדים, ולא פונתי מהבית שלי. אבל המלחמה בכל מקום. מרגישים את זה באופן שבו ההורים שלי מדברים בחצי לחישות בלילה. באופן שבו אמא שלי מסתכלת על החדשות, מודאגת ממה שהולך לקרות. זה בראש שלי:  שבו אני כל הזמן מנסה להגיד לעצמי, "אתה בסדר, אתה לא בדרום", תוך כדי שאני יודע עמוק בפנים שזה עדיין לא מרגיש בסדר.

אז לא, אני לא מרגיש חופשי. לא כמו שהייתי פעם. לא כמו שרציתי. הקיץ הזה הוא לא קונצרטים וחופים. זה   לא להתרחק מהמרחב מוגן. זה לבדוק את החדשות כל כמה זמן ליתר ביטחון. זה להסתובב עם משקל בלתי נראה על החזה שלי ולהעמיד פנים כאילו הכל בסדר.

ובכנות? אני מתגעגע ללימודים. אני מתגעגעת לשעמום הטהור, המטומטם והארוך הזה של לימודים, מבחנים ושיעורי בית. מהסוג שבו אין לך כוח להתחיל אז אתה גולל בלי סוף בנטפליקס ומתלונן שאין מה לראות. מהסוג שבו השאלה הכי גדולה היא, "יאללה בוא נתחיל?" לא, "שמעת בום עכשיו?" או "כמה קרוב היה זה?"

אבל הנה משהו שאני לומד: אולי חופש לא תמיד קשור ללעשות מה שאתה רוצה. אולי זה להרגיש שיש לך מרחב לנשום. וכשזה נלקח ממך - כשכל רגע מרגיש שביר: אתה מבין כמה יקרה התחושה הזו. ובכל זאת... אני עדיין מנסה. מנסה ליצור רגעים קטנים של חופש בתוך הכאוס. משחק עם חברים במחשב כשהעולם מרגיש מכוער. שומע מוזיקה רועשת ומתאמן בחדר שלי ויוצא לריצות כשאפשר, צופה בכוכבים כשהשמיים לא מלאים רעש.

לפעמים זה פשוט לצאת לריצה, עם אוזניות, לתת לשיר להטביע את העולם שבחוץ במשך חצי שעה כזה. או לעמוד ליד החלון בלילה, להביט אל אורות העיר, הירח והכוכבים ולחשוב כמה אנשים עושים בדיוק את אותו הדבר, פשוט מנסים לעבור את זה.

כי גם אם המלחמה לקחה לנו את התוכניות, את השגרה הרגילה שלנו, היא לא לקחה הכל. עדיין יש לנו אחד את השני. עדיין יש לנו את הרגעים המוזרים, האלה עכשיו שהתחיל חופש ואין לנו מושג מה צריך לעשות, כי כל השנה חרשנו על הלימודים. הרגעים האלה שבהם אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים "זה מבאס", ואז בכל זאת מנסים לעשות את המיטב ממה שיש.

אני חושב על ילדים בגילנו במדינות אחרות. איך הם חושבים שהקיץ נראה בישראל עכשיו? מה הם היו אומרים אם הייתי אומר להם שלפעמים חופש כאן אומר להיות מסוגל לצאת החוצה בלי לבדוק קודם מקלטים? או שזה אומר להיות מסוגל לישון לילה שלם בלי להתעורר מפיצוץ חזק? עכשיו בטיקטוק ובאינסטוש זה הטרנד: כולם עושים צחוק מהעניין: כאילו שמלחמת עולם שלישית הולכת להתחיל ודברים, אנשים תומכים בנו, ובהם. אבל פוליטיקה זה יותר מדי מסובך בשבילי אז אני לא אכנס לזה, לכולם יש זכות להביע דעה, כל עוד היא לא פוגעת באחרים.

ובכל זאת המחשבות האלה חשובות. הרגשות שלנו חשובים. אנחנו גדלים בתוך סיר הלחץ הזה, שבו כל כמה שנים יש מלחמה או מבצע חדש ואנחנו אמורים לצאת מזה חזקים. אבל מה אם נצא עייפים? מה אם אנחנו פשוט רוצים להיות מבוגרים חדשים בלי ללמוד איך לסחוב כל כך הרבה? מה אם אנחנו רוצים להנות מהעובדה ששרדנו 12 שנים בביצפר? שאנחנו יכולים לצאת למסיבות, לנסוע לחול ועוד? זה לא הקיץ שרציתי, אבל זה הקיץ שיש לי. ואני אשתדל לחיות בתוכו בצורה הכי חיובית שאני יכול, למצוא איזושהי צורה של חופש: במה שאני עושה ובמה שאני מרגיש. כי אולי חופש אמיתי אינו מושלם. אולי הוא מבולגן ולא נוח ומלא סתירות. אולי הוא כמו למצוא אור אפילו באמצע משהו חשוך. אולי הוא לזכור איך לנשום. איך לצחוק. איך לחלום גם כשאנחנו באמצע מלחמה. אז כן, אולי הקיץ הזה כבד. אולי הוא לא כמו שדמיינתי. אבל הוא גם אמיתי. ובדרכו המיוחדת, אולי גם זה סוג של חופש. ואם זה כל מה שיש לנו כרגע, אז אני אקח את זה. נשימה שקטה אחת בכל פעם.

מה שלא הורג מחזק.