סיפור על העמדת פנים- על שקר אחד קטן שהצליח להפוך חיים מן הקצה אל הקצה, ולסובב גם עוד הרבה חיים אחרים בדרך- רותם נבו, י4
סיפור אוון הנסן מספר על נער (אוון הנסן) הלומד בתיכון ומרגיש שקוף- אף אחד לא מתייחס אליו, אין לו חברים, והוא כותב לעצמו מכתבים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שלו אשר אמורים לעזור לו להרגיש יותר טוב- רק שאת המכתבים הוא בעצם כותב בשביל ההצגה; הוא לא באמת מתכוון לדברים המחזקים שהוא כותב במכתביו והוא לא מרוצה מחייו.
ביום הראשון של שנת הלימודים אוון נתקל בקונור מרפי- הילד הלא מקובל, הפריק, ולאחר כמה אירועים שמשתבשים, המכתב של אוון שהיה אמור להביא אל הפסיכולוג שלו בהמשך היום מוצא את עצמו בידיים של קונור, וכדי להחמיר את הדברים, היה זה המכתב הראשון של אוון שבו כתב מה שהוא באמת מרגיש- על הקראש שלו זואי מרפי שהיא במקרה גם אחותו של קונור, על איך שהוא שהוא לא חשוב לאף אחד ועל הרצון שלו להיות חלק ממשהו.
לאחר שקונור קרא את המכתב, הוא חשב שאוון כתב אותו כדי לצחוק עליו ולהשפיל אותו, ומאז לא הגיע לבית הספר.
לאחר כמה ימים של שקט בהם פחד אוון שמכתבו יתפרסם וכולם יידעו שהוא כותב לעצמו מכתבים, לפתע קוראים לו למשרד המנהל(ת?) ושם מחכים לו הוריו של קונור ומוסרים לו את הידיעה שהוא ביצע התאבדות, ושמצאו עליו מכתב, המיועד לו.
אוון הבין שהוריו של קונור קראו את המכתב שאוון כתב לעצמו והסיקו שקונור כתב אותו לאוון כמכתב פרידה.
אוון ניסה להסביר להם את האי הבנה אך לא היה מסוגל לעשות זאת להורים המיואשים אשר רק רצו להכיר את "חברו הקרוב ביותר" של קונור, כפי שצויין במכתב. הם רצו להכיר את הצדדים השונים של קונור שהם לא הכירו ולדעת הכל על ה"חברות" שלהם.
כשמשפחת מרפי הזמינה את אוון לארוחת ערב בביתם, החליט אוון שאז ייספר להם את האמת- שהוא לא באמת הכיר את קונור. אך שוב, כאשר ראה איך הוא נותן להם תקווה וגורם להם לחוש הקלה בכאב על מות בנם רק מהעובדה שלקונור היה ידיד, מישהו שחשוב לו, הוא לא היה מסוגל להתוודות והתחיל להמציא סיפורים על החברות שלו ושל קונור, על ההרפתקאות שלהם ועל איך שלמרות שקונור לא דיבר איתם, הוא ממש אהב אותם.
לאט לאט הסיפור התגלגל והיה מאוחר מדי בשביל אוון להתוודות; הוריו של קונור רצו לדעת עוד ועוד פרטים- אז אוון המציא עוד סיפורים, הוריו של קונור רצו לקרוא את ההתכתבויות שלהם במייל- אז אוון זייף אימיילים בשביל שיהיה לו מה להראות להם.
הסיפור נהיה כבר מאוד חולני, ולא היה מצב שאוון יתוודה ויחשוף איך הוא שיקר ושיחק בהורים המסכנים שאיבדו את בנם, כי זה מה שכולם יחשבו כשישמעו מה עשה, אך בנוסף לעניין המלחיץ עם משפחתו של קונור, קרה דבר מאוד מוזר:
אוון הפסיק להיות שקוף.
כשלבית ספרו נודע על ה"חברות" של השניים, לפתע, אנשים התחילו להסתכל עליו, לחייך אליו, להגיד לו בוקר טוב. לפתע אוון הרגיש חשוב.
אוון החליט להקים פרוייקט עם עוד כמה שותפים לזכרו של קונור, וסוף סוף זכה להיות חלק ממשהו חשוב; אך כאשר הפרוייקט נהיה יותר ויותר פופולרי ומגייס יותר ויותר תרומות, כך גדל הסיכוי שאמו תגלה מה הוא עושה ושסודו ייחשף. בנוסף, גדלים רגשות האשמה של אוון כשהוא ממשיך לשקר למשפחת מרפי ועכשיו גם לכל העולם, כשהפרוייקט מצליח.
כשאמו של קונור ממשיכה להגיד איך אוון עשה כל שביכולתו לעזור לקונור, איך הוא היה ידיד מדהים, רגשות האשמה של אוון אוכלים אותו מבפנים:
“she paints me like a hero, but underneath this mask is a monster”.
וכשהעניינים רק ממשיכים להסלים עוד יותר- מתי אוון יישבר ויחשוף את האמת?
במקביל לסיפור של אוון, ישנם קטעים של קונור המת, המסתכל על החיים שהותיר מאחור, על מה שקורה כשהוא כבר לא שם; איך לפתע כולם בעולם בוכים על מותו, כולם בבית הספר לובשים סיכות עם פניו, בעוד שכשהוא היה חי, לאף אחד לא היה אכפת ממנו.
בנוסף, אנחנו לומדים גם על העבר של קונור, בפרקים קצרים לאורך כל הספר המובילים לסיבות להתאבדותו, ומגלים גם שקונור לא היה לב*ד אחרי הכל... באמת היה לו מישהו שאכפת לו ממנו.
הספר מתאר מציאות בה נער שקט ללא כוונות רעות, נקלע לתוך מערבולת חולנית של שקרים וזיופים, אשר מלמדים אותנו את כוחה של המסכה- של העמדת הפנים,איך שקר אחד קטן שגדל וגדל כשאנחנו לא שמים לב יכול להרוס אותנו. הסיפור לאט לאט חושף עוד פרטים המובלים למסקנות כואבות בסוף הסיפור.
הספר מביע ביקורת על חברה בה אנשים לוקחים כל דבר כמובן מאליו, לא מתייחסים לאנשים השקופים עד שהם מחליטים לקחת את חייהם. כמו כן, הוא גם מראה איך סיפור אחד המסופר בצורה מרגשת, יכול להשפיע על כל כך הרבה אנשים, לגרום להם לעזור למטרה הטובה, אולם, הם נוטים לעזור למה ש"טרנדי" באותו זמן ואז לשכוח ממנה כשהיא מפסיקה להיות "רלוונטית".
הספר שם דגש על דיכאון בקרב בני נוער, על איך שהם מכשילים את עצמם בעקבות הדיכאון ומדגים איך התחושות שהם חשים הן כל כך חזקות, שברגע שהם מאבדים עליהן שליטה, ברגע שהם מבינים שאף אחד לא נמצא לצידם בשביל לעזור באותו הרגע, הם עלולים לעשות מעשה הרסני.
ה"מסכה" המתוארת בסיפור נוצרה כתוצאה משרשרת של צירופי מקרים ואי הבנות, מזהירה אותנו להישאר צמודים לאמת כי לפעמים טוב לב יכול לשמש כחולשה- כפי שאוון לא היה מסוגל להתוודות בתחילת כל העניין על מנת לא לשבור את לבם של הוריו של קונור.
בסופו של דבר, הספר גם מדגים איך העניינים תמיד מסתדרים לטובה, איך כל ה"נשמות הבודדות" רק צריכות לחכות עד שיגיע מישהו, ואיך שתמיד צריכים להיות עצמנו- ללא מסכות, ללא שקרים- כי עצמנו זה טוב מספיק.
