רז בן ציון יא4
החודש אנו מציינים 50 שנים לאולימפיאדת מינכן המכונה גם אולימפידת הדמים בה נרצחו באכזריות 11 ספורטאים ישראלים.
אז מה בעצם קרה שם? איך הגענו למצב בו 11 ספורטאים חפים מפשע נטבחו באולימפיאדה שהייתה אמורה להיות אולימפיאדה של שלום?
אז קודם לכל בשביל להבין את הרקע לאולמיפאדת הדמים, נחזור אחורה ל1936, השנה בה התקיימה האולימפיאדה ה11 בברלין שבגרמניה הנאצית, השנה בה היטלר שלט על גרמניה.
יוסף גבלס -שר התעמולה- השתמש באולימפיאדה לשם העלאת המורל הגרמני והפגנת כוחה של גרמניה.
כדי לחזק את תדמיתה של גרמניה והצגת גרמניה באור טוב נמנעו הנאצים במהלך האולימפיאדה מהפגנת אנטישמיות כלפי יהודים, הורדו פוסטרים ושלטים עם מסרים אנטישמיים מהרחובות. בשנה זו נעשתה הפסקה קצרה בהתאכזרות ובהתנכלות ליהודים בגרמניה. למרות זאת רוח האנטישמית והאכזריות של הנאצים נותרה בגרמניה במהלך אולימפיאדה עצמה וגם שנים אחריה.
נתקדם בציר הזמן ל1966, הועד האולימפי הבינלאומי החליט שהאולימפיאדה ה20 תתקיים במינכן, גרמניה. כבר אז המארגנים ידעו שדרושים שינויים שיבדילו בין האולימפיאדה במינכן למשחקי ברלין.
למארגני האולימפיאדה ולוועד האולמפי היה ברור שהמשחקים צריכים להציג מצג של שמחה ואווירה של שלום, ברוח של תיקון וחרטה - לדעתם זה מה שאמור היה לבדל בין שתי האולימפיאדות שהתרחשו בגרמניה.
כחלק מההתארגנות לאירוע, במינכן נבנה כפר אולימפי חדש הכולל אצטדיון, בריכה ואולמות לענפי ספורט מגוונים.
הועד האולימפי הישראלי שלח לאולימפיאדת מינכן משלחת יחסית גדולה לאותה תקופה, סך הכל כ 30 אנשים, 15 ספורטאים שהתחרו ב7 ענפי ספורט שונים. בנוסף לספורטאים כללה המשלחת 5 מאמנים, 2 שופטים ו8 בעלי תפקידים אחרים.
הספורטאית הבולטת במשלחת הישראלית הייתה האתלטית אסתר רוט- שחמורוב שהצטיינה בריצות קצרות וריצת משוכות, זכתה רק שנתיים קודם לכן (1970) ב2 מדליות זהב ובמדליית כסף במשחקי אסיה.
אסתר שרדה את אולימפיאדת מינכן.
בנוסף גם ממרק סלבין, מתאבק מבטיח בן 18 שהיה אלוף ברית המועצות לנוער ועלה לישראל רק מספר חודשים לפני האולימפיאדה, היו ציפיות גבוהות. מרק נרצח במהלך אולימפיאדת מינכן על ידי מחבלים.
לפני האולימפיאדה התרחשו מספר אירועי טרור נוספים בהם תקפו ארגוני טרור פלסטינים יעדים ישראלים בארץ ובעולם. לדוגמא ב8 במאי 1972, חברי הארגון "ספטמבר השחור" חטפו מטוס בטיסה מבריסל לתל אביב. וב30 במאי חברי ארגון הטרור הצבא האדום היפני ביצעו טבח בנמל התעופה בלוד, שבמהלכו נרצחו באכזריות 24 בני אדם.
באותה התקופה לא צלחו כל הניסיונות למשא ומתן מדיני בין מדינת ישראל למדינות ערב, אולם זו הייתה תקופה שקטה יחסית בסכסוך הצבאי. מאז מלחמת ההתשה (1970) הייתה החמרה במספר פעולות טרור ופיגועים מטעם ארגונים פלסטיניים.
מארגני האולימפיאדה במינכן ניסו להציג את גרמניה באור חיובי באמצעות האולימפיאדה שהייתה אמורה לסמל שלום וחרטה.
המארגנים השתמשו באמצעים שונים על מנת לייצר אווירה שוחרת שלום ובעיקר שונה מהאווירה במשחקי ברלין ב1936 (שלטון היטלר).
באולימפיאדה עצמה היה היעדר בולט של אנשי צבא, אבטחה ואנשי ביטחון חמושים זאת מכיוון שלדעת המארגנים נוכחות של שומרים חמושים תזכיר יותר מידי את המשטר הנאצי ותעלה זכרונות כואבים בקרב המשתתפים ותהרוס את המטרה של האירוע: שלום ופיוס. בעקבות זאת היה מחסור עצום באמצעי אבטחה וכוחות ביטחון יעילים לזמן משבר ולהגנה של המשלחות.
כוחות הביטחון המעטים שנכחו באירוע (בערך 4000) היו שוטרים בלבוש אזרחי ללא נשק, השומרים לא היו מוכנים לשעת משבר ולא היו יעילים כלל בהגנה ותגובה לאיום חמור.
לפני ובזמן המשחקים האולימפיים היו ידיעות מודיעיניות על כך שארגוני טרור מתכננים לפגוע במשלחת הישראלית לאולימפיאדה. גם מהצד הגרמני וגם מהצד הישראלי לא התייחסו לאיומים אלה ברצינות ולא נעשה כל מאמץ לעצור ולמנוע את התכנון מלצאת אל הפועל.
לדוגמא גאורג זיבר - פסיכולוג שהתבקש להכין תסריטים אפשריים של סיכונים ביטחוניים עבור המשלחת הישראלית בשל המצב המתוח -הכין 26 תסריטים של מקרים אפשריים שיקרו במהלך האולימפיאדה. בין התסריטים שכתב תסריט אחד היה זהה כמעט לחלוטין לזה שהתרחש בפועל (תסריט 21).
מומחי האבטחה אשר היו ממונים על אבטחת המשלחת הישראלית באולימפיאדה סירבו להתייחס ל"תסריט מספר 21" ברצינות, הם טענו שהתסריט הוא "בלתי סביר לחלוטין".
למרות זאת, באולימפיאדת הנכים שהייתה חודש לפני אולימפיאדת מינכן (2-11 באוגוסט 1972 בהיידלברג), נבחרת ישראל נשלחה עם מאבטחים רבים ואנשי שב"כ. האבטחה המוגברת ניתנה מחשש לשלומם של הספורטאים נכי צה"ל שעלולים לשמש יעד לפיגוע טרוריסטי.
השאננות של גורמי הביטחון בגרמניה ובארץ הקלה על המחבלים להוציא אל הפועל את פיגוע הטרור. היעדר השמירה באולימפיאדה, האבטחה המינימלית של המשלחת הישראלית, השכנת כל המשלחת הישראלית במקום אחד אפשרה את כניסתם של המחבלים למגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ואת החטיפה ולבסוף את הרצח.
לאחר מכן יוסף גוטפרויד - שופט היאבקות - הבחין במחבלים וניסה לעצור אותם מלהיכנס לדירה 1 תוך שהוא צועק "צאו החוצה". טוביה סוקולסקי , מאמן הרמת המשקולות, סיפר: "התעוררתי מצעקותיו של גוטפרוינד, קמתי ממיטתי וראיתי אותו מנסה בכל כוחו להחזיק את הדלת סגורה". סוקולסקי הגיב בזריזות, הוא שבר את החלון וקפץ החוצה, וכך הצליח להינצל. ששת הדיירים האחרים בדירה 1 לא הספיקו להימלט, והוכנעו על ידי המחבלים.
לאחר שהשתלטו בהצלחה על דירה 1, ציוו המחבלים על ויינברג, שהיה פצוע, להוביל אותם לשאר החדרים של המשלחת הישראלית. ויינברג שמר עם קור רוח, דילג על דירה 2 והוביל את המחבלים לדירה 3 - בדירה 3 שכנו מתאבקים מרימי המשקלות- הוא קיווה שהספורטאים החזקים יצליחו להתנגד למחבלים אך הם ישנו שינה עמוקה, המחבלים הפתיעו אותם והצליחו להשתלט עליהם.
כשהמחבלים הוליכו את ויינברג וששת הספורטאים הנוספים, ויינברג ניסה פעם נוספת להתנגד למחבלים והצליח להכות עד עילפון אחד מהם. המתאבק גד צברי ניצל את המצב ונמלט בריצה דרך היציאה האחורית אל החניון התת-קרקעי, כאשר הוא מתחבא מאחורי עמודים ומתחמק מיריות המחבלים שניסו לפגוע בו.
המחבלים ירו למוות בוויינברג, והשליכו את גופתו אל מחוץ לבניין. תמונה מזעזעת זו היא שנראתה תוך זמן קצר על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.
הסייף דן אלון ראה את המאורע המזעזע כאשר הציץ מחלון חדרו בדירה 2 לאחר שהתעורר מקול היריות שהרגו את ויינברג.
הוא סיפר: "בשעה 4:30 בערך התעוררתי מקולות של פיצוצים ויריות. חשבתי בתחילה שזו רק משלחת אחרת שחוגגת בסביבה. הרעשים נפסקו וחזרתי לישון. כ-20 דקות אחר כך שוב התעוררתי, והפעם קולות הירי היו ממש חזקים והרעידו את החדר. קפצתי מהמיטה. ניגשתי לחלון והצצתי החוצה, וראיתי על המדרכה שני מחבלים חמושים ואת גופתו של ויינברג. שמעתי בחדר הסמוך מחבל מדבר בטלפון עם המשטרה. הוא אמר שישראל צריכה לשחרר 200 מחבלים, או שהם יהרגו את הישראלים".
אלון דיבר גרמנית, ולכן תרגם את דברי המחבלים לשותפיו לחדר. במהרה הם הבינו שהם חייבים לברוח מיד, אך כדי לא לעורר רעש הלכו לאט אל המרפסת, וממנה קפצו למטה.
הסייף יהודה ויינשטיין, סיפר: "פתחתי את הדלת וראיתי כמה אנשים עם תת-מקלעים בידיהם. אחד היה גלוי ראש וחברו לבש מעין סומבררו גדול. בו ברגע שמענו יריות ואז תפסתי שזו התקפה של מחבלים ערבים עלינו. סגרתי את הדלת ועם חבריי לחדר שהתעוררו אף הם התייעצנו כיצד לחמוק מהחדר ולמלט את נפשותינו. מאחר שהמסדרון היה שקט, פתחתי את הדלת והצצתי החוצה. איש לא נראה. חמקתי החוצה וסימנתי לחברי לבוא אחרי. הצלחנו להסתלק מבלי שיבחינו בנו ורצנו כל עוד נפשנו בנו לביתנים של משלחות אחרות".
שמואל ללקין ושני חברי המשלחת שהיו בדירה 4 הצליחו להיחלץ מהבניין מבלי שהמחבלים הבחינו. אנשי המשלחות האחרות ששהו בבניין ואותרו על ידי המחבלים שוחררו מיד.
חמשת הספורטאים מדירה 3 שנותרו בידיהם של המחבלים (מרימי המשקולות יוסף רומנו, דוד ברגר וזאב פרידמן והמתאבקים מרק סלבין ואליעזר חלפין), רוכזו יחד עם חמשת המאמנים והשופטים בחדר אחד בדירה 1.
בשלב זה היו בידי המחבלים עשרה בני ערובה.
זמן קצר לאחר מכן יוסף רומנו תקף את אחד המחבלים (עפיף אחמד חמיד) בסכין, פצע אותו ולקח את רובהו. מיד אחר כך מחבל אחר ירה בו ורומנו נפצע קשה.
המחבלים לא הסכימו לתת לו טיפול רפואי. הם הניחו אותו לדמם למוות על הרצפה במרכז החדר ולאחר מכן הותירו את גופתו כאות אזהרה ואיום לשאר החטופים.
החטופים הישראלים נכפתו בידיהם וברגליהם, ארבעה בני ערובה יישובים על כל אחת משתי המיטות וקשורים זה לזה, והתשיעי קשור בידיו וברגליו לכיסא. במצב זה הם הוחזקו במשך כ-17 שעות עד סמוך ל-22:00 בלילה.
ב-2015 אילנה רומנו (אלמנתו של יוסף רומנו) ואנקי שפיצר (אלמנתו של אנדריי שפיצר) חשפו בראיונות ובסרט תיעודי כי על פי תמונות ודוחות שנמסרו להם מהרשויות בגרמניה הספורטאים הוכו ועונו לנגד עיני חבריהם לפני שנרצחו על ידי המחבלים.
שומרי המקום שגילו את גופתו של משה ויינברג שהושלכה מן הבניין קודם לכן, הבחינו במחבלים חמושים בחלונות. הם אשר דיווחו למשטרה. תמונת הגופה צולמה בידי אנשי תקשורת, ועשרות אלפי אזרחים הגיעו למקום לחזות באירוע.
החוק הגרמני באותה תקופה אסר על הצבא מלהתערב בכל מקרה אזרחי ולכן משטרת גרמניה טיפלה באירוע החטיפה. למשטרת גרמניה לא הייתה יחידת צלפים וגם לא יחידה לטיפול במחבלים. את המשא ומתן ניהל מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר.
המחבלים השליכו מאחד החלונות של מגורי המשלחת הישראלית דף מודפס, בדף הייתה כתובה דרישה מפורטת לשחרורם של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה. הם איימו שאם דרישתם לא תיענה עד 12:00 בצהריים, הם יוציאו להורג שני בני ערובה נוספים. גרמניה שחררה מיד את שני המחבלים והם טסו לתוניסיה.
מפקד משטרת מינכן, שרייבר נפגש עם מוחמד מסאלחה שהציג עצמו כראש המחבלים ולאחר מכן העביר את דרישותיהם לישראל.
ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ביקשה זמן נוסף על מנת לכנס את הממשלה, מפקד המשטרה הצליח לשכנע את המחבלים לדחות את המועד האחרון לדרישותיהם בשלוש שעות.
סמוך לשעה זו, הודיעה גולדה על סירובה של מדינת ישראל להיענות לדרישה ולנהל משא ומתן עם המחבלים. למרות ההחלטה שכנע ראש המשטרה את המחבלים שישראל כן משתפת פעולה. הוא עשה זאת מכיוון שהוא רצה לדעת כמה מחבלים יש.
המחבלים הסכימו לעדכן במצב בני הערובה בפני פקידי האולימפיאדה. הם ראו את יוסף רומנו ההרוג בחדר, וספרו ארבעה או חמישה מחבלים.
בזמן שנודע על מספר המחבלים, קבוצת שוטרי מקוף של המשטרה הגרמנית, לבושים בגדי ספורטאים, החלו להתקדם לעבר דירת המשלחת, מטרתם הייתה לפרוץ לבניין מהגג דרך החלונות בקומה העליונה (חלונות אלה היו מוסתרים מהמחבלים). אך האזור היה מלא באנשי תקשורת וטלוויזיה ששידרו בלייב את הנעשה. פעולת החילוץ והשוטרים הסמויים הופיעו בטלוויזיה והמחבלים שצפו בטלוויזיה יכלו לראות בבירור את הנעשה בשידור חי והורו למשטרה לפנות אותם.
תחילה, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי שהאולימפיאדה והמקצים ימשיכו כרגיל למרות רצח הישראלים וחטיפת בני הערובה, התחרויות נמשכו כמתוכנן עוד כ-7 שעות עד שהוחלט להפסיקן ב-16:00.
הגרמנים ניהלו משא ומתן עם המחבלים, שעת האולטימטום נדחתה חמש פעמים במהלך היום. השוטרים הגרמנים הבינו שהשתלטות בכוח על המחבלים בתוך הבניין אינה אפשרית ומעשית ושממשלת ישראל אינה מתכוונת להסכים לדרישות המחבלים לשחרור המחבלים המוחזקים בישראל. הדבר החשוב ביותר עבורם היה למצוא פתרון שיעביר את האירוע אל מחוץ לכפר האולימפי, על מנת לאפשר את המשך האולימפיאדה והמשחקים ללא הפרעה.
לעומת זאת, לפי הדוח הממשלתי, הייתה זו יוזמת המחבלים להוציא את האירוע אל חוץ הכפר האולימפי, הם דרשו טיסה לקהיר במטוס משדה התעופה פירסטנפלדברוק הסמוך למינכן. לפי תוכניתם, בני הערובה והמחבלים יוטסו בשני מסוקים אל שדה התעופה.
לפי דוחות וראיונות עם אנשי צוות החילוץ הגרמני, התוכנית הייתה שצוות השוטרים מהפשיטה שהופסקה, מחופשים לאנשי צוות המטוס, יהרגו את שני המחבלים במטוס. אם יכשלו במשימה, צלף אחד בשדה התעופה וצלף אחר שהסתתר מאחורי רכב ישלימו את הפעולה ויהרגו את המחבלים. שלושה צלפים במגדל הפיקוח היו אמורים להרוג את שלשת המחבלים שבמסוקים, המחבלים היו אמורים לנחות כשדלתות המסוק פונות אל המגדל.
השוטרים הגרמנים הודיעו שברגע שהמחבלים יצאו משטחה של גרמניה, האירוע ייגמר מבחינתם והם יוכלו להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן.
בשעה 22:10 יצאו החטופים והמחבלים מהבניין, והוסעו באוטובוס אל מנחת סמוך, ממנו המריאו בשני מסוקים אל שדה התעופה. בשלב זה דווח בעיתונות ובתקשורת שמבצע החילוץ צלח ובני הערובה שוחררו אך זה לא היה המצב.
בשעה 22:30, בליל ה5 בספטמבר שני המסוקים שהטיסו את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה הישראלים נחתו כמתוכנן בשדה התעופה.
בשלב זה כבר היה ברור שיש שמונה מחבלים ולא חמישה כמו שחשבו השוטרים הגרמנים. למרות זאת שום דבר לא השתנה בתוכניות. המסוקים נחתו כשקדמת המסוק פונה לכיוון מגדל הפיקוח ובכך מנעו אפשרות צליפה (כמו שתכננה המשטרה הגרמנית). כמו כן הצלף בשדה התעופה היה בקו האש של הצלפים במגדל. במסוק אחד היו חמישה בני ערובה ובשני ארבעה בני ערובה.
צוות השוטרים במטוס החליט שמדובר במשימת התאבדות והם כנראה ימותו, לכן בחרו לנטוש את המטוס עוד לפני שהמחבלים הגיעו אליו.
שני מחבלים ניגשו אל המטוס שהכינו בשבילים. כאשר גילו את שקרם של הגרמנים, הם חזרו אל המסוקים תוך צעקות על הנעשה. השוטר ה"צלף", שהיה פחות מחמישים מטרים מהם, ירה לעבר אחד מהמחבלים, הקרוב מבין השניים. הוא החמיץ את המטרה ופגע בירכו של המחבל השני. מהמסמכים עולה כי ה"צלף" השתמש ברובה ללא כוונות אופטיות, ושהצוות כולו היה ללא אמצעי ראיית לילה. המחבל הפצוע הגיע למסוק והורה ליתר המחבלים לירות לכיוון המגדל. הצלפים במגדל השיבו אש.
הצלפים מהמגדל פגעו בשני מחבלים והרגו אותם במטח היריות הראשון. המחבלים הנותרים תפסו מחסה מאחורי המסוקים ומתחתם. בשלב זה טייסי המסוקים נמלטו. בני הערובה הישראלים נותרו קשורים בתוך המסוקים ללא יכולת לזוז. מאוחר יותר התגלו על החבלים סימני נשיכה שהעידו על כך שניסו להיחלץ ולברוח ללא הצלחה.
קרב היריות בין השוטרים למחבלים נמשך לזמן מה, אך סמוך לחצות השוטרים הפסיקו לירות וחיכו לתגבורת. בשעה זו הגיעו לשדה שלושה נגמ"שים שהוזמנו קודם לכן. כשראה אחד המחבלים את הנגמשים הבין שמותם ודאי, והחליט להרוג את כל בני הערובה הישראלים. הוא ירה מטווח קצר בבני הערובה במסוק המזרחי, שבו ישבו שפרינגר, חלפין, פרידמן וברגר. לאחר מכן הטיל רימון לתוך המסוק, אשר עלה באש כתוצאה מהפיצוץ. בני הערובה שבמסוק נשרפו. מיד לאחר מכן נורה המחבל ומת מחבל נוסף שניסה להימלט נורה גם הוא למוות. בשלב זה נותרו ארבעה מחבלים.
לגבי נסיבות מותם של בני הערובה במסוק המערבי יש מספר גרסאות. אחת מהן היא שאחד המחבלים עמד בפתח המסוק וירה צרור יריות ארוך אל בני הערובה שבתוכו: גוטפרוינד, שור, סלבין, שפיצר ושפירא. על פי גרסה אחרת חלק מבני הערובה נורו בטעות על ידי השוטרים הגרמנים במהלך חילופי היריות עם המחבלים.
היריות הפסיקו זמן קצר לאחר חצות, רק אז התגלו התוצאות הנוראיות של פעולת "החילוץ" הכושלת - כל תשעת בני הערובה נרצחו. מבין המחבלים ארבעה נהרגו, שלושה נתפסו חיים ואילו המחבל השמיני, הצליח לברוח מזירת הקרב. לאחר 40 דקות אותר גם הוא וחוסל. בנוסף שוטר גרמני נהרג, אחד הצלפים ואחד מטייסי המסוקים נפצעו מאש השוטרים הגרמניים.
לאחר סיומו הטרגי של האירוע החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לערוך טקס אזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, ואחר כך להמשיך את המשחקים האולימפיים כרגיל 24 שעות לאחר שהופסקו. החלטה זו של הוועד, בראשותו של הנשיא אוורי ברנדג' (שהיה ידוע כפרו-נאצי עוד מאולימפיאדת ברלין), עוררה ביקורת רבה. הוועד הכריז כי "המשחקים חייבים להמשך" למרות זאת רק מספר קטן של ספורטאים החליט לפרוש מהמשחקים.
הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות הורדו לחצי התורן לאות אבל. מדינות ערב, חוץ מירדן, התנגדו להורדת דגליהן והם נשארו בראש התורן.
בטקס האזכרה הכריז מנהל המשלחת, שמואל ללקין: ”ישראל לא תירתע מהטרור ותמשיך להשתתף באולימפיאדות ותחרויות ספורט בינלאומיות”.
תגובתה המיידית של מדינת ישראל לרצח הספורטאים הייתה תקיפה אווירית על בסיסי המחבלים בסוריה ובלבנון. תקיפה שנערכה ב-8 בספטמבר, עשרות מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי פעלו ביחד כנגד עשרה בסיסים.
Comentários