שוב בבית, לא כמו פעם: בני הנוער והמציאות החדשה

השנה וחצי האחרונות היו מלאים באירועים שזעזעו אותנו, וכולנו הרגשנו את זה. בכל פעם התמלאנו ברגשות של פחד, עצב, שמחה, התרגשות, כל זה משתנה כל הזמן ואין דרך להחביא את זה. לא משנה לאן נלך או מה נעשה, הרגשות האלה תמיד איתנו. הרבה פעמים הם מתערבבים – מה שנראה לנו פעם כמו שמחה פתאום הופך לכאב, מה שחשבנו שהוא פחד, הופך לתקווה. כל אחד מאיתנו מוצא את הדרך שלו להתמודד עם המצב, וזה לא תמיד דרך ברורה או פשוטה. יש כאלה שמרגישים את הכאב בהכל, ויש כאלה שמפחדים להרגיש אותו, אבל בסופו של אנחנו חיים כבר פרק זמן ממושך במלחמה וכולנו מרגישים את הכאב בדרך כזו או אחרת.

לא תמיד זה פשוט, וזה בסדר. כי כשאנחנו עוברים תקופה כל כך עמוסה, לא תמיד ברור איך להבין את מה שאנחנו מרגישים, ואיך לשלב את כל הרגשות האלה. לפעמים זה מבלבל, והכי חשוב לזכור  שלכל אחד יש את הזמן שלו ואת הדרך האישית שלו לעבד את מה שעובר עליו. אין דרך אחת נכונה להתמודד עם כל מה שקורה.

הנפש שלנו היא כמו בית. כל אחד בונה את הבפנים של הבית בצורה שונה. יש כאלה שיש להם "חדרים" ברורים: חדר של שמחה, חדר של עצב, חדר של כעס, חדר של תקווה. אבל כשאנחנו עוברים תקופה כזו, אי אפשר להפריד בין כל החדרים האלה. כל הרגשות מתערבבים, שמחה עם פחד, עצב עם אושר. וזה נורמלי, במיוחד כשכל מה שקורה סביבנו הוא כל כך חזק ובלתי צפוי. אנחנו לא תמיד מצליחים לשלוט בזה, זה פשוט קורה. כל הרגשות מתחברים ומתערבבים.

החודשים האחרונים היו מלאים ברגשות מעורבים – שמחה לצד עצב. כל אחד מאיתנו חווה את חזרת החטופים בצורה שונה. היו רגעים של התרגשות ותחושות של שמחה, כשדורון שטיינברכר, רומי גונן ואמילי דמארי חזרו הביתה אחרי 471 ימים בשבי, אבל גם תחושות קשות של עצב על משפחות אחרות שלא זכו להחזיר את יקיריהם. התמונות שראינו, השמחה הגדולה לצד הפחדים, הן לא פשוטות. הרבה פעמים לא יודעים איך להרגיש, כי השמחה לא תמיד נקייה מכאב. תחושות של שמחה וצער יחד זה משהו שאנחנו מרבים להרגיש בימים האלה.

ובמיוחד תושבי כפר עזה, שחוו את ההתמודדות הזו בצורה כל כך קשה. אחרי יותר מ-15 חודשים בשבי, דורון ואמילי חזרו לביתם. עבור תושבי כפר עזה, היום הזה היה מלא בתחושות מעורבות. מצד אחד, שמחה גדולה להחזיר את הבנות, ומצד שני – עוד שלושה חברי קיבוץ נשארו בשבי. עבורם, השמחה הייתה מוגבלת. כל חגיגת החזרת החטופים התערבבה עם תחושות של חוסר ודאות וחשש לגבי העתיד של שאר החטופים. ציון רגב, מנהל קהילת כפר עזה, תיאר את תחושות התושבים: "אנחנו בתחושות מעורבות. כמובן יש שמחה גדולה לראות את אמילי ודורון, אבל יש לנו גם עוד שלושה חטופים, שמתוכם שניים בכלל לא כלולים בעסקה של השלב הראשון. לכן מבחינתנו השמחה היא מוגבלת."

החלק הזה של שמחה מוגבלת, צער ואושר מעורב, לא מרגיש פשוט לאף אחד. כשלוקחים בחשבון את מה שעברו תושבי כפר עזה: הם איבדו 64 אנשים, והם מתמודדים כל יום עם השאלה איך להמשיך אחרי כל כך הרבה כאב – הכל מרגיש הרבה יותר אינטנסיבי. כל אחד מהתושבים מוצא את הדרך שלו להתמודד,  לפעמים דרך שיחות, לפעמים בשקט הפנימי. לא תמיד קל למצוא איזון.

עבור בני נוער, התמודדות עם רגשות כאלה היא אתגר גדול מאוד כי אנחנו לפעמים מרגישים מנותקים, לא מבינים את עצמנו או את השפעת האירועים עלינו. הרגשות משתנים כל הזמן, ויכולים להוביל אותנו לתחושת בלבול. אנחנו יכולים להרגיש שפתאום העולם סביבנו לא ברור, ותשובות לא תמיד מגיעות. אבל "תוך כדי תנועה" מבינים שלרגשות אין בהכרח תשובה אחת נכונה. כל רגש, גם אם הוא לא תמיד ברור, הוא חלק מתהליך של עיבוד החוויה. החוויות הקשות עשויות להוביל להתפתחות אישית, ולמידה איך להסתכל על המציאות מנקודות מבט שונות. הרגשות משתנים, וזה בסדר להרגיש אותם, גם אם לא תמיד ברור איך לשלב אותם בתוך החיים שלנו.

התקופה הזאת היא גם זמן של חיפוש פנימי. אם לא נלחמים ברגשות, אם לא מנסים להדחיק אותם, אם פשוט נותנים להם להיות, זה כבר צעד חשוב. זה בסדר להרגיש עצב, פחד, שמחה, או כל רגש אחר. כל הרגשות האלה הם חלק מהתהליך שלנו. לפעמים, במקום לנסות לשלוט בהם, אנחנו יכולים פשוט לקבל אותם.

כולנו נחשפנו להמון מידע : תמונות, סרטונים, עדכונים מכל כיוון. לפעמים זה מרגיש שאנחנו חייבים לדעת כל פרט, כל עדכון. אבל כשכמות המידע היא כל כך גדולה, זה רק מגביר את החרדה ואת הפחד. זה בסדר להימנע מהמקומות שמרגישים לא טוב, להפסיק לצפות בתכנים שלא תורמים לנו לרוגע. אפשר גם לבחור את הזמן שבו אנחנו צורכים את המידע, ולהחליט כמה אנחנו רוצים לקחת. לפעמים ההתנתקות מהמידע היא הדרך הכי טובה להרגיש טוב יותר. זה לא אומר שאנחנו בורחים מהמציאות, אלא פשוט נותנים לנפש שלנו מנוחה.

לא תמיד צריך להיות הכי חזק בעולם. לפעמים זה בסדר לא לדעת איך להרגיש, או איך להתמודד עם מה שקורה. הכי חשוב זה להקשיב לעצמנו ולראות איך אפשר להרגיש טוב יותר. זה יכול להיות דרך זמן עם חברים, ספורט, מוזיקה – כל דבר שיכול להקל על הרגשות. כשאנחנו עושים את הדברים שמרגיעים אותנו, זה עוזר לנו למצוא איזון ולהבין איך להתמודד עם כל הרגשות שמציפים אותנו.

גם אם לא תמיד מצליחים לשמור על תחושת איזון, זה בסדר. כל אחד מאיתנו חווה את זה אחרת, וזה טבעי שיהיו ימים קשים וימים טובים יותר. כל הרגשות האלה לא חייבים להיות מסודרים, וברוב המקרים הם לא. זה חלק מהתהליך, הכל טוב גם אם לא יודעים כל הזמן איך מרגישים.

התקופה הזו לא קלה לאף אחד מאיתנו. אנחנו לא תמיד יודעים איך להרגיש, וכל אחד עובר את זה בצורה שונה. אז כשאנחנו מרגישים שהעולם סובב אותנו, ושהרגשות שלנו לא בהכרח מסודרים, חשוב לזכור, זה בסדר לא לדעת. זה בסדר להרגיש את כל הרגשות. החיים לא תמיד ברורים, והרגשות שלנו לא תמיד מסודרים, אבל זה חלק מהתהליך. כל אחד מאיתנו צריך למצוא את הדרך האישית שלו להתמודד עם זה, וזה בסדר לא לדעת איך. אם אנחנו מרגישים שזה קשה מדי, תמיד אפשר לקחת רגע למנוחה, לעשות דברים שאנחנו אוהבים, להסתכל על דברים שמרגיעים אותנו. ולבלות עם משפחה וחברים. ובסופו של דבר, עם הזמן, הרגשות יתחילו להשתלב.

עכשיו כש- ט"ו בשבט בפתח, חג שמציין את הצמיחה, ההתרוממות והתחדשות, בעזרת ה' נתחזק ביחד ונצמח.