רותם נבו י4
ירח שקוף ושברי עננים עצובים ריחפו מחוץ לחלון החדר. דני ישבה לצידי, זמזמה מנגינה עתיקה ונוחה, בעוד שאני ישבתי בשקט, שואף אוויר חד לתוכי ומחכה לצפצוף השעון.
בקצות אצבעותיי הרגשתי דגדוגים כמו כוכבים מתפוצצים, ולא רחוק מאיתנו- רחשי ענפים מאיימים.
ידה תפסה בידי והרגשתי בתוכי חמימות מתוקה והתרגשות שהלכה וגברה. לפתע פנתה לעברי- עייניה הבהבו באזהרה ופיה התעקל לחיוך דק.
"עכשיו", אמרה.
היה זה לילה של יום שני שהוא היום האהוב עליי בשבוע כי בימי שני אמא מכינה שניצלים לארוחת הצהריים והיא מרשה לי לא ללכת לבית הספר, ובכללי, בימי שני הפרחים יותר יפים והשמיים בהירים וכולם יותר שמחים; אבל היום הזה היה יום שני מיוחד.
כשהיינו בני עשר, דני ואני מצאנו קופסת גפרורים במגירה במטבח ואז אמא תפסה אותנו והיא הדליקה גפרור אחד רק כדי שנראה אש בפעם הראשונה. האש הייתה בהירה ועדינה אך גם כועסת ומפחידה והמילים שעלו אז בראשי היו: עוקצנות, קופצנות וסקרנות.
עכשיו דני ואני בני שתים עשרה ואנחנו יודעים כל שיש לדעת על אש. לפני כמה חודשים קנינו מכספינו קופסת גפרורים והחבאנו אותה בחדרנו. דני אמרה שמותר לנו לפתוח אותה רק ביחד, אבל האמת היא שכבר כמה פעמים שיחקתי בה לבדי כשהיא הייתה מחוץ לבית.
דני ואני היינו רואים סרטים על שריפות ענק מרהיבות וקוראים ספרים על דרקונים עצומים שיורקים אש, והלך וגבר בנו הרצון לראות אש אמיתית- גדולה ועוצמתית.
במשך חודשיים תכננו תכנית סודית- לקחת את קופסת הגפרורים לגינה המרוחקת ביחד עם כמה בקבוקי מים, לשרוף את כל המחברות שלנו, ואז לכבות את האש לפני שאנשים אחרים ישימו לב.
יצאנו מחלון החדר בשעה שמונה בערב והיה כבר די חשוך- חשבנו שיהיה יותר כיף לראות אש אמיתית בלילה.
החלטנו שקודם אני אדליק את האש ואצפה בה במשך רבע שעה בזמן שדני תשמור מחוץ לגינה שאף אחד לא מתקרב- ואז נתחלף.
נכנסתי עמוק אל תוך הגינה המבודדת- סביבה הייתה גדר ובתוכה היו המון עצים, דשא, ספסלים וגם כמה מתקנים. החלטתי להדליק את האש במקום בין שלושה עצים- שמתי שלוש מחברות מתמטיקה וסביבן כמה אבנים כי שמעתי שככה אמורים לעשות.
אז הדלקתי את האש, אך לקח לה קצת זמן לגדול ולהיות אש אמיתית. אני רציתי שדני תהיה איתי וקיוויתי שנוכל לצפות בה ביחד.
בתוך האש שכנו המון צבעים שונים והיא לא הפסיקה לזוז מצד לצד (היה נדמה שבכל שנייה האש שינתה את מצב רוחה). היה מאוד חמים לידה והרעשים הקטנים שהיא הפיקה וריח השריפה עוררו אותי וגרמו לליבי להלום בחוזקה.
חשבתי שהלוואי ויכולתי לדבר עם האש ואז המשכתי לחשוב וזרקתי עוד דפים פנימה והאש הייתה כבר כמעט גבוהה כמוני ותהיתי איך זה להיות דף דקיק ולהיזרק אל תוך אש חמה ורעבה ואיך זה מרגיש להישרף ולהפוך לעשן. לאט לאט החמימות הנעימה נהפכה למעיקה והתחלתי להזיע ולהשתעל, ושמחתי כאשר חמש עשרה הדקות שלי עברו. התרחקתי מהאש עד שהגעתי לחומה וטיפסתי מעלייה. לפתע נהיה לי מאוד קר והרוח העיפה את שערי לכל עבר מה שהקשה עליי לראות. הגרון שלי נהיה יבש והצטערתי על כך שהחלטנו שרק דני תיקח את בקבוקי המים.
חשבתי על כך שדני בטח שרה עכשיו ותהיתי איך היא תגיב כשתראה את האש שהדלקתי. יכולתי להרגיש בתוכי את התרגשותה. עצמתי את עיניי ודמיינתי את תגובתה, שמעתי בראשי את הרעשים הקטנים והממכרים של האש והרחתי את הריח השורף שלה, ושוב עלתה בי חמימות מתוקה.
כשהסתובבתי, ראיתי שהאש כבר גבוהה מכל העצים- אפילו מהעץ הזקן שכל הילדים נוהגים לחרוט על גזעו את שמותיהם- והוא היה העץ הגבוה ביותר שראיתי בכל חיי. חשבתי שבטח אנשים מהשכונה יכולים לראות את האש מחלונותיהם והרגשתי גאווה.
זאת הייתה אש אמיתית- אש כמו של דרקון עתיק שאוהב לשרוף כפרים- אש כמו בסרטים. העשן מילא את השמיים וראיתי שחמש עשרה דקות עברו מזמן. רעשי הפצפוצים והריח הכואב גרמו לי להסתחרר ולפתע הרגשתי כמו בחלום רע ורק רציתי שדני תחזור כבר ושנלך הביתה.
החלטתי להיכנס שוב לגינה למרות שהייתי עייף וספוג זיעה, ולמרות שנגמר כל האוויר הטוב בעולם ויכולתי לנשום רק אוויר רע שעושה בחילה וכאב ראש. הרוח הפילה אותי כמה פעמים על הרצפה ושמעתי מכל עבר צעקות וקולות שירה ושאגות דרקון מפחידות ותהיתי אם דני זכתה להרגיש איך זה להפוך לעשן כי לא יכולתי יותר לזוז וכל מה שנותר לי לעשות זה לחשוב. חשבתי שאם אני ודני היינו דפים דקיקים היינו רוצים שיכתבו עלינו דברים חשובים באמת ולא פתרונות לשאלות במתמטיקה וחשבתי שאם אני ודני היינו אש היינו רוצים שכל האנשים יהיו דפים דקיקים. חשבתי שהרוח החזקה יכולה בעצם להיות משב כנפיו של דרקון ירוק גדול כי כבר לא יכולתי לראות, ונזכרתי שהיום אמא לא הכינה שניצלים למרות שהיום יום שני.
בכל גופי עכשיו הרגשתי כוכבים מתפוצצים, ופי כבר לא הרגיש יבש וחשבתי שאם אני ודני היינו רוח, היינו יוצרים מערבולת ענקית, והיינו מעיפים כל דבר בעולם אל תוך האש הגדולה שתהפוך אותו לעשן ואז היינו מכבים את האש והעולם יהיה עולם רק של רוח, ולא יהיה ניתן להבדיל בין האוויר הטוב, האוויר הרע ושברי עננים עצובים.