סיכום המסע לפולין

שכבה אחת,

שתי קבוצות,

שלושה מחנות השמדה,

ארבע שירות התקווה,

חמש אצבעות לכתוב מיין קאמף,

שישה מיליון יהודים,

שבעה ימים.

שבעת הימים המשמעותיים ביותר שאפשר לעבור. 

שבעה ימים בהם ביקרנו במקומות בהם התרחשו הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה, מקומות שמספרים סיפורים של צער ואובדן, מקומות בהם נחשפנו לסיפורים, לתחושות ולמראות שקשה להאמין שהתקיימו בעולם הזה.

כמו רבים, גם אני בהתחלה היססתי אם לצאת למסע. המצב בארץ, החששות והתחושה שאולי בסוף גם לטיול הזה לא נצא השאירו אותי מתלבטת. אך כבר מהערב הראשון, כשישבתי במיטה במלון ואמא שלי שאלה אותי איך עבר עלי היום, ידעתי להגיד לה שלצאת למסע הייתה ההחלטה הכי משמעותית שעשיתי בחיי. היום, בעודי עומדת פה, אני מבינה כמה השבוע הזה הפך אותי לאדם אחר.

אני מאמינה שהמסע לפולין אינו רק מסע פיזי, אלא גם מסע לתוך עצמנו, מסע נפשי. כל אחד ואחת פה עבר תהליך אישי: חלקנו בכינו והתפרקנו וחלקנו נשארנו בצד ושתקנו- ושתי האופציות בסדר, כי בסוף, כולנו שמענו, ראינו, זכרנו. חווינו את הכאב, הנצחנו אותו, הרגשנו שהוא חלק מאיתנו ושמענו את הקול שמבקש מאיתנו לזכור אותו, לזכור ולא לשכוח.

כמו שחגית אמרה מספר פעמים, המסע שלנו ברובו התבסס על המרדף אחרי ה״אין״. חיפשנו את הקהילות שנמחקו, המשפחות שנעלמו, את הסיפורים שאבדו. אך לצד החורבן והכאב מצאנו גם רגעי אור. ודווקא הרגעים הקטנים, בהם ראינו את הטוב שבאנושות- הם אלו שריגשו אותי באמת, אפשרו לי לראות את האור והתקווה בצל כל החושך.

אשמח לשתף אתכם במספר רגעים שהיו מיוחדים מאוד עבורי בשבוע האחרון:

1.מחנות ההשמדה: להגיע למקומות ששמענו עליהם כל-כך הרבה סיפורים במשך כל שנות חיינו ולהכין את עצמנו לגרוע מכל- הרי במקומות האלו שועבדו, עונו, הוכו, הושפלו ונרצחו מיליוני יהודים. אבל ברגע שמגיעים, לצאת מהאוטובוס ופשוט לראות את הנוף הכי יפה בעולם: עצים, שלכת, שמיים אפורים ומכוסים בערפל. האירוניה המצמררת שבדבר, שהמקום הכי מכוער בעולם, הוא דווקא זה שעם הנוף הכי יפה. 

ללכת בקור, ולדמיין שאם אני- שנמצאת פה בנובמבר, עם שלוש שכבות, מעיל, כפפות וחם צוואר קופאת מקור, מה עם אותם אסירים, שנאלצו להסתובב יחפים, עם מדי הפסים הדקים ומדי פעם איזה מעיל?

2.לעמוד במוזיאון אושוויץ מול ערמות של חפצים- נעליים, מזוודות ותצלומים- ולרגע אחד כל דבר הופך לאנושי, כל חפץ פתאום בעל סיפור וזכרונות משלו, נושא מאחוריו חיים שלמים שנקטעו באכזריות.

3.לראות את בתי הכנסת- חלקם הרוסים לגמרי, חלקם עדיין עומדים, אבל כולם, ריקים. מסמלים את האובדן של הקהילות- המקומות שפעם היו לב הקהילה, בהם צוינו כל אירועי החיים- מהולדת התינוק ועד מותו כעת שקטים, והשקט אומר יותר מכל מילה, מכל רעש. 

4.להגיע לבורות הירי, שגם הם נושאים את האירוניה האכזרית של נוף היער. להסתובב עם הדגל על הכתפיים, מתנופף ברוח, אותה הרוח שלפני שמונים שנה הייתה היחידה ששמעה את צעקתם של היהודים כשאף אחד אחר לא טרח להקשיב. היום הרוח שומעת את צעקתנו- עומדים איתנים, שרים את התקווה, מנציחים את הנפשות שאבדו במקום זה. הדגל שמסמל את זה שהעם שלנו הצליח לקום מההריסות ולבנות לעצמו עתיד- שהעם היהודי חי, נושם וחזק יותר מאי פעם.

5. והרגעים היפים: ההליכה בפארק שהרגיש כמו גן עדן, לאחר שבימים שלפניו ביקרנו בגיהנום, הקידוש וקבלת השבת, התיאטרון בלובלין שמנוהל על ידי פולנים, הביקור בגן החיות שאפשר לנו רגע לחייך ולהתלהב כמו ילדים קטנים. כל אלו היו עבורי רגעים קטנים של תקווה ושל ואושר שהזכירו לנו שעדיין יש טוב בעולם.

וכמובן שאיך אפשר שלא לציין את הדבר הנוסף שאני לוקחת איתי מהמסע- החברים.

החברים לשכבה- שלפני שבוע ראיתי במסדרונות וישבתי ליד בשיעורים, שהפכו חברים למשלחת- שיחד איתם ישנתי, קמתי, אכלתי, שרתי. ילדים שלפני שבוע לא חשבתי שאזכה להתחבר אליהם והיום אני יכולה להגיד שישבתי להם בחדר, על המיטה, עד השעות המאוחרות של הלילה- ביחד.

חברים אלו שהפכו חברים לכאב, שאיתם התחבקתי, כאבתי, בכיתי והרגשתי. שזרקו בדיחה בדיוק מתי שהיה צריך בשביל להפיג את המתח והכאב- שהיו שם בשבילי לאורך כל הדרך.

ולבסוף, ארצה להודות לאנשים המדהימים שאפשרו למסע הזה להתקיים:

-לצוות הביטחון, שליווה ושמר עלינו במסירות רבה ודאג שנרגיש בטוחים בכל רגע ורגע.

-לצוות הפולני, וכמובן ליורם, שהיו שם עבורנו ודאגו לכל פרט קטן בדרך.

-למדריכות המדהימות שלנו: תמי וחגית על הידע העצום, ההכוונה, והסיפורים האישיים שהעניקו לנו.

-למורים ולהורים שעזרו להקים את המסע וליוו אותנו ותמכו בנו לאורכו: ד״ר ויזל, ג׳קי, עמוס (שלצערנו לא יכל לטוס איתנו), שבלת, מיכאל, אילת וכמובן ראש המשלחת שלנו, שמוליק, שהסכים לקחת עליו אחריות כה עצומה כדי שאנחנו נזכה לצאת למסע זה. 

ולבסוף, אודה לכל אחד ואחת מכם, חברי לשכבה, למשלחת ולכאב, חברים ישנים וחדשים, שליוו אותי במסע המרגש הזה. עכשיו לחיוך במסדרון תהיה משמעות נוספת- עמוקה יותר, כי עברנו את זה יחד, חווינו, התחזקנו, ויצרנו זיכרונות שלא ישכחו לעולם.

בזכות כולכם אני יכולה לעמוד דווקא היום, בתקופת מלחמה במדינת ישראל, על אדמת פולין, האדמה ממנה באה משפחתי, שספוגה בדם ובכאב עמנו, ולהגיד ״עם ישראל חי״.