המלחמה המתחוללת מאז מתקפות הטרור והאיבה של ה-7 באוקטובר 2023, שבמהלכן נרצחו כ-1,200 אנשים, ביניהם תינוקות, ילדים, נשים וקשישים, ועשרות נוספים נלקחו בשבי לעזה, הביאה למציאות קשה ומורכבת עבור תושבי ארץ ישראל. כל יום שעובר מביא עמו טרגדיות וקשיים, כאשר העצב שולט על פני רובנו, ואין מקום כמעט לשמחה או לתקווה. העם נמצא במצב של הלם, זוועות ומאבק תמידי. אך במציאות כזאת, יש צורך לזכור גם את הרגעים המוארים והחמים, את המורשת של התקווה והחוזק. עלינו להמשיך לזכור את הדברים שיכולים להחזיר אותנו אל הדרך, ולתת לנו את הכוח להמשיך להתקדם ולשקם את מה שנשבר. בהקשר הזה, דמות כמו אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת הג'ודו הישראלית לאולימפיאדת פריז 2024, מביאה עמה לא רק חיוך, אלא גם דמעות – דמעות של כאב, אך גם דמעות של עוז.
אורן סמדג'ה בן ה-54 נולד במושב אופקים בשנת 1970 לזוג עולים חדשים שעלו לארץ מתוניסיה. הוא החל את דרכו בהצלחה מדהימה בשנת 1992, כאשר זכה במדליית ארד באולימפיאדת ברצלונה, מה שהפך אותו לאחד משני הספורטאים הישראלים הראשונים שזכו במדליית ארד בתולדות המדינה. בשנת 1996, לאחר סיום הקריירה הספורטיבית שלו, הקים את המרכז הישראלי לג'ודו ומצוינות בספורט באבן יהודה, ומאז הוא פועל כל הזמן לשיפור איכות הג'ודו בישראל, בכך שהוא משקיע בעשרות חניכים בגילאים שונים. בשנת 2010 פנתה ועדת האיתור לסמדג'ה בבקשה להיות המאמן הלאומי של נבחרת הגברים בג'ודו. למרות ההישגים המרשימים בקריירה שלו, הקריירה האישית שלו לא הותירו לו הרבה זמן פנוי למשפחה. אשתו של אורן, ליאת, סיפרה כי פעמים רבות הוא שם את הקריירה לפני חייו האישיים. כך היה כאשר הוא בחר לא להגיע לחגיגת יום ההולדת של בנם עומר, כיוון שהיה עליו לנסוע לבית ספרו של תלמידו, שגיא מוקי, כדי לעזור לו. אורן בראיון עם מוקי מספר שבשבילו כל אחד מהמתאמנים שלו הוא אחד מילדיו ושהתמסרותו בכל דבר שהוא עושה היא טוטאלית ולפיהו "מן הסתם זה בא על חשבון חיי הנישואים, ועל חשבון הילדים שלי".
באופן טראגי, בספטמבר שעבר, אביו של אורן, מוריס סמדג'ה, נפטר, ותחושת העצב לא עזבה את משפחת סמדג'ה. תשעה חודשים לאחר מכן, לאחר שובו של אורן ממחנה אימונים אינטנסיבי ביפן, לקראת האולימפיאדה בפריז 2024, התברר כי בנו, עומר, גויס לצה"ל ונמצא בשירות מילואים בעזה. ביוני האחרון, בזמן שחגגו עם המשפחה יום הולדת אשתו הודיעה לו שעליהם ללכת הביתה מכיוון שהצבא התקשר. כאשר חזרו לביתם הודיעו למשפחה שבנו הבכור של אורן, עומר סמדג'ה חייל בן 25 בחטיבת אלכסנדרוני נהרג ברצועת עזה בזמן שירותו במילואים ברצועת עזה.
בהלוויתו של עומר אורן עלה על הבמה ואמר את המילים הבאות: "היינו היום בבית וקיבלנו את המפקדים, שמענו מה באמת שקרה שם. ראינו מפקד שבאמת שבור, כאוב. אני פה מהמקום הזה אומר לכם החיילים. תרימו את הראש תמשיכו כמה שיותר חזק. התחלנו חזק, תמשיכו להגביר, אל תעצרו. אל תעצרו עד שננצח. זה המסר שלי לכל מי שנמצא בלחימה הזאת. עם ישראל חי".
למרות שידע כי לא יהיה מסוגל לעמוד במעמד כזה, אורן הרגיש שהוא חייב לדבר לאחר שראה חיילים שבכו על קבר בנו בהלוויה. דבריו, שהתפרשו כקריאה לכולנו להמשיך, לא לוותר, להרים את הראש ולהילחם.
חודש לאחר הלוויה של עומר, בזמן שסמדג'ה עדיין מתמודד עם האבל הגדול על מות בנו, הוא הודיע כי הוא יסע לאולימפיאדת פריז 2024, למרות הקושי העצום והכאב שלא עזב אותו. הימים הראשונים באולימפיאדה היו קשים במיוחד עבורו. התקשה להתמודד עם הרגשות והזיכרונות, עד כדי כך שהוא שקל לפרוש מהתחרות ולחזור הביתה. אך לאחר שיחה עם אשתו, ליאת, הוא הבין שהוא לא יכול לעזוב את החניכים שלו, שבשבילו הם כמו ילדים. הם היו כל עולמו, וההתחייבות שלו כלפיהם הייתה חזקה יותר מכל. בסופו של דבר, הוא בחר להישאר באולימפיאדה, להמשיך להוביל את הנבחרת ולהיות שם עבורם למרות כל הקושי והאבל.
המאבק באולימפיאדה לא היה רק על ניצחונות אישיים, אלא על משהו הרבה יותר גדול. הרגע שבו פיטר פלצ'יק ניצח את יריבו השוויצרי דניאל אייך בקרב על מדליית הארד היה רגע מכונן. כאשר פלצ'יק ירד מהמזרן אחרי הקרב, דמעות של שמחה ועצב מילאו את עיניו של אורן סמדג'ה. הם התחבקו ארוכות, וברגע הזה, של הניצחון המרגש, ירדו דמעות גם מהמאמן, גם מהחניך וגם מהלבבות של כל עם ישראל.
לאחר שחזר לארץ מפריז כאשר ראוין על ידי Ynet סמדג'ה שיתף: "כשפיטר זכה במדליה, הרגשתי שאני לא מצליח לעמוד על הרגליים. זה הזכיר לי את הרגע שבו הודיעו לי שעומר נהרג, את הדפיקה בדלת. רעדו לי הרגליים, התרסקתי ולא יכולתי לעמוד. רציתי שכולם יראו את הדגל שלנו, שידעו שאנחנו כאן ושאין מדינה שיכולה לפגוע בנו. זכייתנו בשתי מדליות בערב אחד היא הדרך הטובה ביותר להסביר את עצמנו, במיוחד בתקופה הזו. אנחנו במלחמה כל הזמן, בדיוק כמו שהרגשנו עם השנאה כלפינו והאיומים ברשתות החברתיות."
הוא הוסיף: "האולימפיאדה הזאת לא הייתה רגילה, כולנו, גם המאמנים וגם הספורטאים, מבינים את זה. הגענו עם תיק של 800 ק"ג על הגב, כי כל מה שעשינו היה בעל משמעות עמוקה. אנחנו ידענו שאם נצליח לזכות במדליה, זה לא רק יפנה אלינו את תשומת הלב, אלא גם יעורר אפקט גדול במדינה. הפעם זה היה יותר בשביל המדינה. בדרך כלל כשאתה זוכה, זה עבורך, אבל הפעם זה היה משהו שונה. אנחנו לא רק זכינו, אלא גם שימחנו מדינה שלמה, במיוחד כשישנם הורים שכולים שממתינים לשובם של יקיריהם. היה לנו תפקיד חשוב יותר הפעם, ואני גאה בזה. אני מקווה שנצליח להביא מדליה נוספת. כל ספורטאי שמגיע לפה צריך לחבק אותו, וכל הצוותים עובדים מעל ומעבר".
Comments