נער החידקל והקצב מבגדד: כרוניקה ידועה מראש של שכרון כוח

הסיפור של סדאם חוסיין הוא לא רק סיפור על דיקטטור. זו טרגדיה קלאסית, סיפור שכתוב מראש על איך מישהו שהתמכר לדבר הכי מסוכן שיש – כוח מוחלט – בסוף נופל. מהכפר הקטן ליד נהר החידקל ועד הרגע שבו נתלה, החיים והמוות שלו הם דוגמה לכך שהסיפור של אדם הסובל משיכרון כוח תמיד נגמר ברע. ולא רק בשבילו, אלא בשביל כל מי שסביבו.

כדי להבין איך זה נגמר, צריך לחזור להתחלה. סדאם נולד בשנת 1937 בכפר עני בשם אל-עוג'ה למשפחת חקלאים בלי כלום. הוא לא נולד כנסיך או כבן עשירים, אלא ממש בתחתית החברה בעיראק. אבא שלו מת לפני שהוא נולד, ואמא שלו הייתה מדוכאת ולא התייחסה אליו. הילד הקטן גדל אצל אביו החורג, איברהים אל-חסן, שהתעלל בו.

במקום ללכת לבית הספר, סדאם הצעיר למד בחוץ – בשדות וברחובות האלימים. האב החורג מנע ממנו ללמוד, שלח אותו לגנוב, ומילא אותו בתחושות של כעס ובושה. "בן איכרים", "יתום", "חסר כול" – כך הוא כינה אותו, וזה שרף לסדאם הצעיר את הנשמה. כבר אז, נשתל אצלו הרעיון: הדרך היחידה שלו לברוח מההשפלה הזו היא להיות הכי חזק ואלים שיש. כשהוא ברח לבגדד לגור אצל הדוד שלו, ושם הוא לא רק קיבל מקום לישון בו, אלא גם ספג רעיונות חדשים: הוא לא יסיים את חייו כבן למשפחת עניים בכפר קטן, הוא יהיה השליט. הלאומנות הערבית והשנאה למערב יהפכו לכלי הנשק שלו בדרך לפסגה.

הנער החקלאי שחלם להיות מלך התחיל להתקדם במפלגת הבעת'. הוא לא היה איש חכם או פרופסור, אלא איש שפשוט עשה מה שצריך. האכזריות שלו הייתה ה"מטבע" שלו, והוא השתמש בה בלי חשבון. ההפיכה הצבאית בשנת 1968 הביאה אותו למרכז הכוח, אבל הוא לא הסכים להישאר רק "מספר 2".

במשך עשר שנים, סדאם בנה את מנגנוני הטרור של עיראק. הוא חיסל יריבים בשקט, בנה תשתיות ודאג שהכול יהיה מוכן בשבילו. זה הרגע שבו ההתמכרות שלו לכוח התחילה באמת לתפוס תאוצה. כמו מישהו שמכור לסמים שצריך מנה גדולה יותר כל פעם, סדאם לא הסתפק בשליטה חלקית. הוא רצה לשלוט באופן מוחלט על החיים ועל המוות של כל אזרח עיראקי.

נקודת ה"אין דרך חזרה" בשכרות הזו הגיעה ב-22 ביולי 1979 באולם שנקרא "אל-חולד". כמה ימים אחרי שלקח את הנשיאות, סדאם עשה מהלך שהפך אותו למנהיג שאין לו מתנגדים, אבל זה גם היה האות לתחילת הסוף.

הוא כינס את כל הבכירים מהמפלגה, החברים שלו, והקריא את השמות שלהם כבוגדים בזמן שהוא מעשן סיגר ברוגע. הוא אילץ את מי שנשאר באולם לצפות ואפילו להשתתף בהוצאה להורג של החברים שלהם. זה היה הרגע שבו אותו נער עני מחק את העבר שלו והפך רשמית לדיקטטור. בכך שהפך את הנאמנים שלו לשותפים ברצח, הוא הבטיח לעצמו שקט, אבל גם גזר על עצמו להיות לבד לנצח. הוא הקיף את עצמו ב"יס-מנים" מבוהלים, וניתק את עצמו מכל ביקורת או דעה אמיתית.

סדאם, שהיה שיכור מהכוח הבלתי מוגבל שלו, איבד קשר עם מה שקורה בעולם. הוא ראה את עצמו כגלגול של מלכים עתיקים (כמו נבוכדנצר) והיה בטוח שהוא יכול לשלוט על כל המזרח התיכון.

בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן–עיראק המלחמה הזו הדגימה כמה הוא מנותק מהמציאות. הרעיון שהוא יצליח לנצח את איראן ממש "במכת בזק" התנפץ מול מציאות של שמונה שנים של לחימה ומיליון אנשים שנהרגו. אבל כל הדם שנשפך לא עצר את שיכרון הכוח שלו. להפך, המלחמה אפשרה לו לחזק את השליטה ולעשות טיהורים נוראיים כמו הטבח הכימי בחלבג'ה.

שנתיים אחרי המלחמה עם איראן, עיראק הייתה מרוששת. במקום להתחיל לשקם את המדינה, סדאם התנהג כמו מהמר שנכנס לחובות: הוא החליט "לשדוד את הבנק". באוגוסט 1990 הוא פלש לכווית הקטנה והכריז עליה כ"מחוז ה-19" של עיראק.

זו הייתה טעות ענקית שנבעה ישירות שיכרון הכוח שלו. הוא חשב שהעולם ישתוק. אך התגובה הייתה מלחמת המפרץ (1991), שבה קואליציה של מדינות בראשות ארה"ב ריסקה את הצבא העיראקי בתוך כמה שבועות בודדים.

אחרי התבוסה, עיראק נכנסה לתקופה קשה מאוד. העיצומים הבינלאומיים המחמירים דרדרו את האזרחים לעוני מחפיר, רעב ומחלות. הכסף העיראקי הפך לחסר ערך, והמעמד הבינוני נמחק לגמרי. אבל סדאם, מנותק לחלוטין המשיך בשלו: בזמן שילדים מתו כי לא היו תרופות, סדאם בנה עשרות ארמונות מפוארים בכל המדינה. כדי לחזק את השלטון שזז לו מתחת לידיים, הוא עשה צעד ציני - הוסיף את המילים "אללה אכבר" לדגל עיראק וסגר מקומות בילוי, כדי לנסות למתג את עצמו כמנהיג דתי. בשיא הניתוק, הוא כתב ספרים כמו "זביבה והמלך", חי בתוך פנטזיה בזמן שהמציאות קרסה סביבו.

הסוף הבלתי נמנע הגיע במרץ 2003, עם הפלישה האמריקאית השנייה. הפעם, המשטר נפל כמו מגדל קלפים. הפסל המפורסם שלו בכיכר בבגדד הופל, והוא נאלץ לברוח. במשך חודשים סדאם היה האיש הכי מבוקש בעולם (הוא היה "אס העלה" בחפיסת הקלפים המפורסמת של המבוקשים  שהאמריקאים הדפיסו).

בדצמבר 2003, המודיעין מצא אותו בחווה קטנה ליד הכפר שבו נולד, אל-עוג'ה – סגירת מעגל אירונית. הוא לא נמצא בארמון, אלא במחילה צרה ומלוכלכת באדמה. התמונה של סדאם שמוציאים אותו מהבור, מזוקן, מבולבל ואפילו בודקים לו את השיער לכינים, הייתה ההפך הגמור מ"האריה של בבל" שהוא ניסה להיות. האיש שחי בארמונות מזהב סיים את דרכו בבוץ במחילה באדמה, בדיוק כמו אותו נער דחוי שהיה פעם.

שיכרון הכוח לא עזב אותו גם בזמן המשפט. הוא סירב להכיר בבית המשפט, צעק "אני נשיא עיראק" והתווכח עם השופטים. אבל גזר הדין היה צפוי: מוות בתלייה על פשעים נגד האנושות.

ב-30 בדצמבר 2006, סדאם הוצא להורג. סרטון מחתרתי שדלף מהאירוע הראה את סדאם עומד על הגרדום, בזמן שהתליינים מקניטים אותו. סדאם, ברגעיו האחרונים, הגיב בבוז ושאל: "האם זו התנהגות של גברים?". דלת הברזל נפתחה, והסיפור נגמר.

הטרגדיה האמיתית היא לא המוות של סדאם, אלא מה שנשאר אחריו. שיטת השלטון שלו, אותו "שיכרון כוח" שפירק כל מוסד אזרחי וגרם לסכסוכים בין קבוצות שונות, השאירה מאחור אדמה חרוכה, עד היום אנחנו רואים את ההשלכות שלו על עיראק ועל האזור כולו.

הסיפור של סדאם מעלה שאלות חשובות שלא קשורות רק להיסטוריה של עיראק. דיקטטורים לא צומחים סתם. הם צריכים מקום שבו יש פחד, אדישות, או תקווה מזויפת ל"איש חזק" שיעשה סדר. החברה העיראקית, ובעיקר אלה שהיו קרובים לכוח, שילמו מחיר כבד על זה שהם שתקו. האחריות החברתית היא עצומה: חברה שמוותרת על החופש שלה בשביל ביטחון מזויף, בסוף מאבדת את שניהם. כדי להגן על עצמה, חברה צריכה לדאוג שתמיד תהיה ביקורת, לחנך לחשיבה עצמאית ולא לאפשר לאף מנהיג להיות מושא הערצה עיוור. ההתנגדות לדיקטטורה חייבת להתחיל בסירוב הקטן ביותר לבצע פקודה לא מוסרית, לפני שהדבר הופך למפלצת שאי אפשר לעצור.

האם רק העם העיראקי אשם? האם באמת היה מישהו בתוך עיראק שיכול היה לעצור אותו? אולי אפשר להצביע דווקא על גורמים מחוץ לעיראק שלא עצרו את הטרגדיה הזו מההתחלה. במשך שנים, העולם המערבי וגם העולם הערבי עצמו העלימו עין מהפשעים של סדאם, ואפילו נתנו לו נשק, כל עוד הוא שירת אינטרסים פוליטיים שלהם. המחיר של הצביעות הזו היה קטסטרופלי.

מדינה שטובחת באזרחים שלה לא תהסס לפלוש לשכנים ולערער את היציבות בעולם. "מדינת טרור" היא כמו וירוס – היא לא נשארת בתוך הגבולות. היא מייצאת פליטים, טרור וחוסר יציבות כלכלית.

המחיר של לעצום עיניים הוא תמיד גבוה. מה שהתחיל בהתעלמות מרצח מתנגדים פוליטיים בבגדד, נגמר במלחמות אזוריות שגבו מיליוני קורבנות וסכומי כסף עצומים. הלקח ברור: קהילה בינלאומית שלא מציבה קווים אדומים מוסריים בזמן אמת, תצטרך בסוף גם לשלם בדם כדי לתקן את מה שיכלה למנוע בקלות בתחילת הדרך.