מי באמת שולט: אנחנו או הבינה המלאכותית - אוהד עמיאל יא3

מי באמת שולט: אנחנו או הבינה המלאכותית

אוהד עמיאל יא3

שנת 2025 היתה שנת הכניסה של כלי הבינה המלאכותית לציבור הכללי. בפעם הראשונה הכלים החדשים האלו נגישים לכל אדם ומסוגלים להפיק מגוון רב של תוצרים באיכות גבוהה. חומר כתוב, תוכנה, תמונות, סרטים ואפילו מוזיקה, והכל בהקשת פרומפט קצר בשפה אנושית מכל מחשב או טלפון נייד. זה לא רק עוד שינוי טכנולוגי; זוהי תופעה פסיכולוגית עמוקה המאתגרת את עתיד היצירה האנושית. כשאנו אוחזים בכלי המסוגל להמציא עולמות, לכתוב קוד מורכב ולעצב את המציאות בלחיצת כפתור, מתעוררת סכנה חבויה ומפתה: שיכרון הכוח.

אין זה שיכרון הכוח המוכר של שליטה בבני אדם אחרים, אלא תחושת עליונות הנובעת משליטה על המציאות עצמה. כוח שניתן לנו במתנה, או אולי כמלכודת, על ידי אלגוריתמים הרצים על שירותי ענן. השאלה הבוערת של דורנו אינה רק טכנית, אלא מהותית: האם אנו מפעילים את הכלי, או שמא האשליה שהכלי מייצר בעצם שולטת בנו ואיננו מסוגלים עוד להשתחרר מזרועותיה המחבקות.

הפיתוי מתחיל בנגישות הבלתי נתפסת ובתחושת הסיפוק המיידי. אדם שמעולם לא אחז מכחול יוצר, בהזנת פרומפט, תמונות ריאליסטיות כאמן מומחה. כל אדם עם גישה לרשת מנסח מסמכים משפטיים בשפה רשמית ומאיימת, וילד שעוד לא עשה בר מצווה הוא לכאורה איש אשכולות: מתמטיקאי, צייר, מלחין וכותב מוכשר. הפער העצום בין היכולת שהכלי מעניק לבין המיומנות האישית האמיתית של המשתמש גורם לסוג חדש של יהירות. זוהי תחושת יכולת שאינה נשענת על שנים של עמל ולמידה, אלא על פלא טכנולוגי ההופך את המשתמש ל"בורא" כל יכול.

במקום לטפס במדרגות המומחיות שלב אחרי שלב, אנו מדלגים ישר מעליהן מבלי להבין את הפער האינטלקטואלי שלנו. וכמו בכל שיכרון כוח, בסוף האמת הכואבת תמיד מתגלה, והמציאות מתנפצת לנו בפרצוף.

תחום העיתונות, שאמור לשמש כשומר הסף של האמת, הופך לקורבן קלאסי של אשליה זו. כתבים, הנתונים ללחץ בלתי פוסק לספק כותרות, מוצאים בבינה המלאכותית קיצור דרך מפתה אך מסוכן. היכולת לייצר "הוכחות" מעניקה להם כוח שמעולם לא היה כמוהו: הכוח לא רק לפרש את המציאות, אלא לזייף את העובדות המרכיבות אותה. שיכרון הכוח של יצירת "סקופ" יש מאין מטשטש את הגבולות האתיים. כך הכוח לזרוע בציבור תמונת עולם שקרית הופך מכלי יצירתי לכלי נשק המרסק את האמון הציבורי בעיתונות ובמדיה ההמונית.

היהירות הזו מחלחלת גם לזירה המשפטית והאקדמית. דמיינו עורך דין צעיר ושאפתן המשתמש במודל שפה כדי לנסח כתב תביעה מבריק, עמוס בציטוטים ותקדימים. הוא חש גאווה על כך ש"פיצח את השיטה" וחסך שעות של מחקר. בשיכרון הכוח שלו הוא מרגיש כגאון משפטי. אלא שההתפכחות כואבת: בבית המשפט מתברר שהתקדימים המצוטטים הם "הזיות" של המכונה, פסקי דין שמעולם לא היו. ההסתמכות העיוורת על הכלי לא רק גורמת למבוכה, אלא מובילה לאובדן הרישיון והמוניטין.

גם בעולם הספרות הסכר נפרץ. סופרים שבעבר חצבו כל מילה ומילה והקדישו את מיטב שנותיהם כדי להוציא לאור ספר מגלים מכונה המסוגלת לפלוט רומן שלם בסגנון לפי דרישה, ללא צורך במוזה חמקמקה וללא עבודה סיזיפית. בשיכרון הכוח של "יצירה ללא מאמץ" הם מציפים את השוק בספרים המעניקים להם אולי רווח מהיר, אך הם נטולי נשמה ונעדרי חותם אנושי ייחודי. הם הופכים לטכנאי תוכן, והקוראים נותרים עם יצירות שהן חיקוי של ספרות ולא הדבר האמיתי. זוהי טרגדיה כפולה: היוצר מאבד את קולו, והקהל מאבד את המזון לנפש.

הבעיה רק מעמיקה במערכת החינוך, שם מתעצבת או מתנוונת החשיבה העתידית. תלמידים וסטודנטים פותרים תרגילים בעזרת AI וחווים אשליה ממכרת של "ידע". הם רואים את הפתרון המושלם על המסך ומשכנעים את עצמם שהם הבינו את החומר. אך שיכרון הכוח של הידע המדומה מתפוגג ברגע האמת, במבחן, כשהם נותרים לבדם מול הדף הריק ללא גישה למכונת הקסם. אז מתגלה האמת המרה: אולי הם למדו ללחוץ על כפתורים, אבל הם לא באמת הבינו את החומר ולא רכשו את המיומנויות הנדרשות. התעודה שהם רודפים אחריה הופכת לקליפה ריקה של בורות מתוחכמת.

אפילו אנשי התוכנה, אדריכלי העולם החדש ושליטי הענן, אינם חסינים. מתכנתים המשתמשים ב-AI לכתיבת קוד במהירות מסחררת חשים עצמם מובילים בתחומם. הם משלימים פרויקטים בלוחות זמנים דמיוניים, אך משלמים מחיר סמוי: אובדן ההבנה העמוקה. כשהקוד הבלתי נמנע נשבר, הם עומדים מולו חסרי אונים, שכן הם הפכו למפעילים של מערכת זרה ולא ליוצריה. התלות במכונה מרוקנת אותם מהיכולת האנליטית העצמאית, והם הופכים בהדרגה לברגים קטנים במכונה שהם עצמם בנו.

אך הדוגמה המסוכנת מכולן נמצאת בזירה הביטחונית, שם שיכרון הכוח עולה בתבוסה בקרב ובחיי אדם. אומות ומעצמות מתמכרות לאשליה הטכנולוגית מתוך אמונה שמערכות AI, רחפנים אוטונומיים וניתוח מודיעין ממוחשב יעניקו להן עליונות מוחלטת ויחסכו את הצורך בשיקול דעת אנושי. האמונה העיוורת ב"עין הדיגיטלית" ובמערכות התרעה חכמות יוצרת שאננות קטלנית.

ההיסטוריה, וגם אירועי השבעה באוקטובר, מלמדים אותנו לקח אכזרי: כאשר המכונה מדווחת שהגבול שקט, והאדם, בשיכרון כוח טכנולוגי, מפסיק להקשיב לאינטואיציה ולסימנים בשטח, התוצאה היא עיוורון מערכתי. ההסתמכות על הברזלים מחלישה את הערנות האנושית, והמחיר הוא כבד מנשוא.

לבסוף השיכרון הזה משחית גם את הדמוקרטיה. קמפיינרים פוליטיים משתמשים ב-AI כדי לייצר מציאות אלטרנטיבית. במירוץ האחרון לראשות עיריית ניו יורק, למשל, הופצו ברשתות החברתיות סרטוני AI על ידי המועמד קואומו. למרות שהפעם הציבור לא השתכנע, זוהי רק יריית הפתיחה. בבחירות הבאות אנו צפויים לראות עימותים פוליטיים שבהם GPU נלחם ב-GPU. היכולת לטרגט כל בוחר עם מסר מזויף המותאם אישית לפחדיו מפרקת את הדיון הציבורי. הפוליטיקה הופכת מתחרות על רעיונות למלחמת אלגוריתמים, שבה האמת היא רק עוד משתנה שניתן לתחמן בעזרת הנדסת פרומפט.

מכל אלו עולה נבואת חורבן שקטה. לא מרד של רובוטים חמושים בסגנון סקיינט, אלא דעיכה של רוח היצירתיות האנושית. הטרגדיה היא שאנו עלולים להפוך לחברה חסרת דמיון ועצמאות, התלויה לחלוטין בתוצרים של מכונות חושבות. עולם שבו כל יצירה, החלטה ורעיון הם רק שעתוק של העבר, ללא הניצוץ האנושי של החדשנות והפריצה.

ובכל זאת, הסוף אינו חייב להיות עגום. השליטה עדיין בידינו. אנו יכולים לבחור לראות ב-AI לא תחליף ליצירתיות, אלא מגבר ליצירתיות. אם נשכיל להשתמש בטכנולוגיה ככלי המשרת את החזון האנושי ולא להפך, נוכל להחליף את שיכרון הכוח במכפיל כוח. הסטודנט יכול להיעזר בכלי כדי להעמיק, הסופר כדי לקבל השראה, והמצביא כדי לחדד את המודיעין ולהטיל ספק בהערכות ובתוכניות המבצעיות, אך תמיד להשאיר את ההכרעה, את היצירתיות ואת האחריות בידיים אנושיות.

רק אם נזכור שהכוח האמיתי טמון ברוח האדם ולא במעבד, נוכל להפוך את המהפכה הייחודית הזו להזדמנות לצמיחה של האנושות ולא למדרון חלקלק אל הבינוניות.