תבה לעיתון בנושא אלימות בני הנוער יובל ושדי

זה קורה באמצע הרחוב, בטיילת מלאה אנשים, במסדרון בית ספר, אפילו ליד תחנת משטרה. קבוצות של בני נוער עומדות במעגל, מצלמות, צוחקות או פשוט מתבוננות מהצד. באמצע המעגל יש מישהו אחר: נער או נערה, לעיתים מבוהלים, לעיתים פצועים, ולעיתים אפילו לא מבינים מה בדיוק התחיל את כל הבלגן.

בעידן שבו אפשר לצלם הכול בשתי שניות, לשתף בעשר שניות ולקבל מאות לייקים בשישים שניות, נראה שגם האלימות רצה מהר יותר, חזק יותר ורועש יותר. ואנחנו, בני הנוער, מי שנמצאים בלופ הזה, חייבים לשאול את עצמנו: איך הגענו למצב שבו מבט עקום נגמר בדקירה, ושיחה הופכת לבעיטה בראש?

מדובר בתופעה שמטרידה הורים, בתי ספר ומשטרה, ובעיקר צריכה להטריד אותנו: האלימות הגואה בקרב בני נוער.

חמש שניות של סרטון ופחד שנמשך הרבה יותר

נתחיל באירוע שאולי ראיתם ברשתות: ברחוב מרכזי בנתניה, לא רחוק מתחנת המשטרה, עומדת חבורה של בני נוער. כל אחד מחזיק טלפון ביד. חלק מדברים ביניהם, אחרים פשוט עומדים. נער אחד רוכב על קורקינט, וכשמתפתח ויכוח קטן, אחד הנערים ניגש אליו ומנחית אגרוף לפנים. הנער נופל לאחור, בעוד ששאר החבורה לא רק שלא מתערבת, אלא אפילו לא מתקרבת לוודא שהוא בסדר.

אף אחד לא עצר. אף אחד לא אמר די. והכי כואב זה שאף אחד אפילו לא בדק מה מצבו של הנער.

כשפרטי המקרה התפרסמו, התגובות בעמודי החדשות היו קשות: זו בושה, די, למה הרוע הזה, איפה ההורים. אבל האמת, הדבר היותר מטריד הוא שזה כבר לא מפתיע אותנו. התרגלנו לראות קטטות מצולמות, שיתופים של סרטוני אלימות ותגובות של "איזה פחד" לצד אימוג'ים צוחקים.

כש"הסתכל עליו עקום" הופך לסכנת חיים

בואו נקפוץ צפונה, לטבריה. שם התרחש סיפור שקשה לעכל: נער בן 15 כמעט איבד את חייו בגלל מבט. כן, מבט.

על פי כתב האישום, נער אחד טען שהקורבן הסתכל עליו עקום. רגע אחרי זה החבר שהזעיק, ילד בן 14 בלבד, הגיע למקום, ניסה לשלוף סכין, נבלם, ואז הרים קרש כבד והטיח אותו בראש של אותו נער. התוצאה: שבר בגולגולת, דימום במוח, טיפול בהרדמה מלאה ותקופה ארוכה בבית החולים.

אמו של הנער אמרה: "זה נס שהילד חי. מילימטר ימינה או שמאלה ואנחנו במקום אחר."

וזה לא נגמר שם. שבוע לאחר מכן, שוב בטבריה, בני נוער אחרים תקפו נהג אוטובוס בן 59 רק כי ביקש מהם לא לעלות עם אופניים. בעיטות, אגרופים ואלימות חסרת רסן. הרוח הכללית באזור היא פחד וכעס. אבל גם משהו נוסף: תחושה שמדובר באזור שאין בו חוקים. שגם בני נוער רגילים, אפילו תלמידי ישיבה או נערים בלי עבר בעייתי, עלולים להיסחף אחרי רגע אחד של אגו ולמצוא את עצמם בסיפור שלא רצו להיות בו.

ערב, גינה ציבורית, שמונה נערים וקורבן אחד

משם נעבור להרצליה, שם שמונה בני נוער הזמינו נער בן 15 לגינה הציבורית. הם לא קראו לו לפגישה. הם קראו לו למלכודת. מהרגע שהגיע, הקיפו אותו שמונה נערים, ואז התחילו להכות אותו: אגרופים, בעיטות, מכות בזו אחר זו. הכול מתועד, הכול הופץ, והכול נשמע כמו סצנה מתוך סרט. רק שזה קרה ממש כאן, לידנו.

מי שצופה בסרטון רואה לא רק אלימות. הוא רואה משהו אחר: ריקוד כוח. מעגל של חבורה שמרגישה בלתי ניתנת לעצירה. אחד מרביץ, השני מצלם, השלישי צוחק והרביעי עומד מהצד. הקורבן נפצע קל, אבל האמון שלו באנשים בגילו — זה כבר סיפור אחר.

המסדרון בבית הספר כבר לא מקום בטוח כמו פעם

ועכשיו לאשדוד: שני תלמידים התווכחו במסדרון, ואז החלו להתקוטט. בשלב מסוים אחד מהם שלף סכין ודקר את השני פעמיים. תלמידים שעמדו בסביבה ברחו בזעקות. בתוך שניות המסדרון הפך לזירת פשע.

אין דרך אחרת לומר את זה: כשנער דוקר נער אחר בתוך בית הספר, משהו עמוק משתבש. מערכת החינוך, המשטרה וההורים מגיבים, מדברים, חוקרים ומענישים, אבל השאלה האמיתית היא לא מה המבוגרים יעשו. השאלה היא: מה אנחנו עושים כדי שלא נגיע למצב הזה?

אז למה זה קורה? מה הופך ויכוח קטן למלחמה?

הסיפורים האלה לא מגיעים מרוע טהור. כמעט תמיד יש שם משהו אחר:

שכרון קבוצה: כשאתה בתוך חבורה, משהו במוח משתנה. פתאום דברים שנראו מוגזמים כשהיית לבד נראים סבבה כי כולם עושים.

לחץ חברתי, שלפעמים הוא בלתי נראה: לא תמיד צועקים "יאללה, תן לו!" לפעמים זה מבט, צחוק קטן, מצלמה שמופנית אליך. ואז אתה מרגיש: אני לא יכול לצאת חלש.

הצורך להוכיח כוח: בגיל שלנו זה קורה הרבה יותר מדי. כבוד, אגו ורצון לא לצאת פראייר, כל אלה הופכים רגע אחד קטן למבחן גבריות.

ההתמכרות למצלמה: מתעדים הכול, ריקוד, בדיחה וגם אלימות. ולפעמים עצם המצלמה מחריפה את האירוע. הרי אם זה לא צולם זה לא קרה. אז מצלמים, ואז מרשים לעצמם יותר.

העייפות שלנו מהעולם המבוגר: אנחנו מרגישים שמבוגרים לא באמת מבינים אותנו, לא באמת רואים את הלחצים שאנחנו מתמודדים איתם. וכשאין כתובת, לפעמים פורקים במקום הלא נכון.

ומה עם הצופים מהצד?

הקטטה עצמה, זה נורא, זה מסוכן, זה מתועד. אבל יותר מכל, זה לא היה קורה בלי אלה שעומדים במעגל.

האם אתם יודעים מה הדבר הראשון שחוקרים ושופטים אומרים על סרטוני אלימות? לא מי הרביץ, אלא למה אף אחד לא עצר.

זה המקום שבו המבוגרים מפספסים משהו חשוב: רוב בני הנוער לא מתפרעים. רובנו לא מרביצים. רובנו גם לא רוצים לראות אלימות. אבל הרוב הזה שותק.

הרוב שותק כי להתערב זה קשה. כי להגיד חבר׳ה די יכול לגרום לך להפוך לקורבן הבא. כי לפעמים אנחנו לא בטוחים מה בכלל קרה. אבל האמת הגדולה היא זו: אם אפילו אחד מהצדדים במעגל היה מרים קול, דברים רבים היו נראים אחרת.

ההורים והמשטרה מדברים, אבל מה אנחנו אומרים?

כשאמא מטבריה אומרת: "הילד שלי כמעט מת בגלל מבט." כשנהג האוטובוס אומר: "חשבתי שלא אצא מזה חי." כשקורבן מהרצליה מספר שלא ישן לילות — אלה לא נתונים סטטיסטיים. אלה נערים ומבוגרים שחייהם השתנו בגלל רגע אחד.

אבל חשוב שנזכור: אלימות נוער היא לא בעיה של ילדים בעייתיים. היא תוצר של אווירה חברתית שאנחנו, בני הנוער, חלק ממנה. וזה לא חייב להיות ככה.

אז מה עושים? חמש דרכים אמיתיות, לא מתייפייפות, לעצור את השרשרת

לא להיות הגפרור שמדליק את השריפה: ויכוח יכול לכבות או להתלקח. אחת המיומנויות החשובות בחיים היא לדעת לברוח מעימות, לא מתוך פחד אלא מתוך חוכמה.

יש הבדל בין לצלם לבין לחשוף: אם אתם רואים מקרה אלים אמיתי, הדבר הנכון הוא לפנות למבוגר אחראי, לא לצלם ולשתף. שיתוף הסרטון הוא לא תיעוד אמיץ. זה פגיעה משנית בקורבן.

לדעת לקרוא את הרגע: אם יש עשרה אנשים סביב מישהו, משהו רע הולך לקרות. פשוט כך.

להיות החבר שאומר די: זה נשמע קטן, אבל זה הכי גדול. אחד שיגיד "עזבו, זה לא שווה", משנה הכול.

להבין שכוח אמיתי הוא לא כוח פיזי: כוח אמיתי הוא לדעת לשלוט בעצמך, לא באחרים.

איזה דור אנחנו רוצים להיות?

כשאנחנו שומעים את המשפט "בני הנוער היום אלימים", משהו בנו מתקומם ובצדק. הרוב המוחלט של בני הנוער בישראל לא אלימים, לא מסוכנים ולא מחפשים בעיות. אנחנו דור חושב, חכם וערכי, שמסוגל להוביל שינוי.

אבל כדי שזה יקרה, כל אחד מאיתנו צריך להיות חלק מהשינוי הזה. להיות זה שאומר לא. להיות זה שלא מצלם. להיות זה שלא צוחק מהצד. להיות זה שעוצר. להיות זה שמקשיב. להיות זה שאומר לחברים: כוח אמיתי לא מתבטא באגרוף אלא בהחלטה שלא להשתמש בו.

אבל הבחירה איך להשתמש בכוח שלנו היא נושא של חיים שלמים. אנחנו יכולים להיות דור שנכנע לאלימות, ואנחנו יכולים להיות דור שמפסיק אותה.

הבחירה היא שלנו!