מדינות מאחורי המסכה - מדוע מדינות ערב מסרבות לקחת פליטים

חג הפורים מתקרב, ואיתו מגיעות המסכות – סמל להסתרה, תחפושת וחשיפת האמת שמתחת לפני השטח. בעולם שלנו, מדינות עוטות מסכות כדי להסתיר אינטרסים אמיתיים, במיוחד כשמדובר במלחמת חרבות ברזל, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023. המלחמה הזו הפכה את רצועת עזה לאזור הרוס, למעלה ממיליון בני אדם נעקרו מבתיהם, ורוב התשתיות הפכו לעיי חורבות. בינואר 2025, הנשיא האמריקני דונלד טראמפ זרק הצעה דרמטית לשולחן – לפנות את כל 2.3 מיליון תושבי עזה למדינות שכנות, ולפתח את השטח כ"ריביירה של המזרח התיכון" עם מלונות, בתי קזינו ונדל"ן יוקרתי. מדינות ערב, שמגנות את ישראל בקול רם, דחו את הרעיון ולא פתחו את שעריהן לפליטים. מדוע? בואו נסיר את המסכות ממדינה למדינה ונחשוף את הסיבות האמיתיות.

מצרים, שכנתה הדרומית של עזה, עוטה מסכת "האחווה הערבית", ומצהירה על תמיכה בלתי מתפשרת בעם הפלסטיני. אך מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, מעבר רפיח נשאר סגור כמעט לחלוטין, פרט למשלוחי סיוע מוגבלים ולפינוי של פצועים ספורים. כשטראמפ הציע את תוכניתו, שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, הגיב בזעם: "כל ניסיון לעקור את הפלסטינים הוא קו אדום שיסכן את השלום עם ישראל". מצרים רואה בהסכם השלום מ-1979 נכס אסטרטגי, ולא מוכנה לסכן אותו על ידי קליטת פליטים שיביאו איתם כאוס. עם אוכלוסייה של 100 מיליון תושבים, משבר כלכלי חמור ואינפלציה דוהרת, מצרים חוששת שזרם פליטים ימוטט את הכלכלה השברירית שלה. יתרה מזו, היא רואה בחמאס – ששולט בעזה – שלוחה של האחים המוסלמים, תנועה שמצרים רודפת מאז ההפיכה נגד מורסי ב-2013. מאחורי מסכת הסולידריות מסתתרת מדיניות קשוחה של הגנה עצמית.

ירדן עוטה מסכת "האיזון העדין", כמי שמנסה לשמור על יחסים טובים עם ישראל ועל זהות ערבית חזקה. במלחמת חרבות ברזל, המלך עבדאללה גינה את ישראל שוב ושוב, אך כשטראמפ הציע לפנות את תושבי עזה, התגובה הירדנית הייתה חד-משמעית: "ירדן היא לירדנים, ופלסטין היא לפלסטינים", הכריז המלך בראיון בינואר 2025. כחמישית מאוכלוסיית ירדן – כ-2 מיליון מתוך 10 מיליון – היא ממוצא פלסטיני, שריד לפליטים מ-1948 ו-1967. המדינה כבר מתמודדת עם מתחים פנימיים בין הירדנים ה"מזרחיים" לפלסטינים, והוספת פליטים מעזה עלולה לערער את המשטר ההאשמי. ירדן חוששת גם מהרעיון הישן של "מולדת חלופית" – שבו היא תהפוך למדינה הפלסטינית במקום פלסטין עצמה – תסריט שהיא דוחה בתוקף. מאחורי מסכת היציבות מסתתר פחד עמוק מפני שינוי דמוגרפי.

לבנון עוטה את מסכת "הזיכרון המר", שמסתירה את טראומת העבר שלה. כ-300 אלף פליטים פלסטינים חיים במחנות כמו עין אל-חילווה מאז 1948, בתנאים קשים וללא זכויות אזרחיות. במלחמת חרבות ברזל, ממשלת לבנון הביעה תמיכה מילולית בעזה, אך לא הציעה לקלוט פליטים נוספים. כשטראמפ זרק את הצעתו, לבנון שתקה רשמית, אך הפחד ברור: המדינה כבר מארחת מיליון פליטים סורים מאז 2011, והכלכלה שלה קרסה לגמרי – חוב של 90 מיליארד דולר ו-80% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני. הוספת פליטים פלסטינים עלולה להצית מחדש את המתחים העדתיים שהובילו למלחמת האזרחים (1975-1990), שבה הפלסטינים מילאו תפקיד משמעותי. מאחורי מסכת הזיכרון מסתתרת מדינה שפשוט לא יכולה לעמוד בעוד משבר.

ערב הסעודית, עם הכלכלה העשירה בעולם הערבי, עוטה מסכת "השחקן האזורי". היא תרמה מיליוני דולרים לרשות הפלסטינית, ובמלחמת חרבות ברזל גינתה את ישראל בחריפות. אך כשטראמפ הציע לפנות את עזה, סעודיה דחתה את הרעיון והצהירה: "לא נתקדם עם ישראל ללא מדינה פלסטינית". היא לא הציעה לקלוט פליטים, והעדיפה להתמקד בדיפלומטיה. לפני המלחמה, סעודיה הייתה קרובה לנרמול יחסים עם ישראל בתיווך אמריקני, והיא עדיין רוצה לשמור על הברית הזו כמשקל נגד לאיראן. קליטת פליטים עלולה לערער את היציבות הפנימית שלה, במיוחד לאור הרפורמות של יורש העצר מוחמד בן סלמאן. מאחורי מסכת התמיכה מסתתרת אסטרטגיה קרה של אינטרסים גיאופוליטיים.

טורקיה, תחת הנשיא ארדואן, עוטה מסכת "המגינה על הצדק". במלחמת חרבות ברזל, ארדואן תקף את ישראל בחריפות, ואף אירח כנסים בינלאומיים לגינוי "הפשעים בעזה". כשטראמפ הציע את תוכניתו, הוא כינה אותה "תרגיל מגוחך שלא יצליח", אך לא פתח את גבולות טורקיה לפליטים. המדינה כבר מארחת 3.6 מיליון פליטים סורים, והציבור הטורקי מתוסכל מהנטל הכלכלי והחברתי שהם מביאים. טורקיה רוצה להישאר מנהיגה בעולם המוסלמי, אך קליטת פליטים נוספים תסכן את היציבות הפנימית שלה, במיוחד לקראת בחירות מקומיות ב-2026. מאחורי מסכת המוסר מסתתרת פרגמטיות נוקשה.

סוריה עוטה מסכת "הכאוס השקט", שמסתירה מדינה שבקושי מתפקדת. לאחר נפילת משטר אסד ב-2024, סוריה נמצאת בתהליך שיקום איטי, עם מיליציות וסיוע רוסי-איראני שמנסים לייצב אותה. במלחמת חרבות ברזל היא לא התייחסה לעזה באופן משמעותי, וכשטראמפ הציע את תוכניתו, לא נרשמה תגובה רשמית. בעבר, סוריה אירחה כ-500 אלף פליטים פלסטינים, אך כיום היא לא מסוגלת לקלוט אף אחד – 80% מהתשתיות שלה הרוסות, ומיליוני סורים בעצמם פליטים במדינות אחרות. מאחורי מסכת השתיקה מסתתרת חולשה מוחלטת.

המצב הנוכחי: המסכה נופלת

מלחמת חרבות ברזל השאירה את עזה בהרס חסר תקדים: עד מרץ 2025, 70% מהבתים נהרסו, ויותר מ-40 אלף בני אדם נהרגו, לפי דיווחים פלסטיניים. ישראל טוענת שחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, בעוד הפלסטינים מדווחים על משבר הומניטרי קטלני – מחסור במים, מזון ותרופות. תוכנית טראמפ לפינוי מוחלט עוררה סערה: ירדן הזהירה מפני "הפרה של הריבונות שלה", ומצרים איימה להשעות את הסכם השלום אם התוכנית תצא לפועל. אך בעוד שמדינות ערב ממשיכות לגנות את ישראל, הן לא מציעות פתרונות מעשיים. מאחורי מסכת הזעקות מסתתרת חוסר נכונות לפעול.

פורים מלמד אותנו שמתחת למסכות תמיד יש אמת שמחכה להתגלות. מצרים חוששת מיציבותה, ירדן מדמוגרפיה, לבנון מקריסה, סעודיה מאינטרסים, טורקיה מעומס, וסוריה מחוסר יכולת. כולן דוחות את תוכנית טראמפ ואת הפליטים עצמם, תוך שימוש במסכות של תמיכה וצדק.