ביום שישי, ה28 לפברואר, התרחש רגע נדיר בדיפלומטיה הבינלאומית: נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ונשיא אוקראינה, וולדימיר זלנסקי, התכנסו בבית הלבן לפגישה שמהר מאוד הפכה לעימות פומבי. מה שנראה בהתחלה כמשא ומתן טכני, הפך במהרה לסצנת דרמה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שבכל פגישה בין מנהיגים יש מתח, אך הפעם הייתה תחושה שמדובר בגרסה דיפלומטית של קרב היאבקות. טראמפ, שאינו ידוע בסבלנותו לדיפלומטיה מעונבת, נזף בזלנסקי והאשים אותו בכך שאינו מפגין מספיק כבוד והכרת תודה כלפי ארצות הברית. זלנסקי, מצדו, ניסה להישאר מאופק, אך אי אפשר היה לפספס את הניצוץ בעיניו שמרמז שהוא כבר מחפש את יציאת החירום הקרובה ביותר.
כדי להבין את ההתפרצות, צריך לחזור כמה צעדים אחורה. אוקראינה נמצאת במלחמה מול רוסיה מאז 2022, מלחמה שהפכה אותה למוקד פוליטי, כלכלי וצבאי גלובלי. ארצות הברית, שנעמדה לצד קייב, סיפקה סיוע כלכלי וצבאי משמעותי, אך היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות, במיוחד מאז חזרתו של טראמפ לבית הלבן.
טראמפ ידוע בגישתו הכלכלית המחושבת, ואינו מתלהב מסיוע חוץ ללא תמורה משמעותית. לאורך הקמפיין שלו, הבהיר שהוא אינו מתכוון "לחלק צ'קים" למדינות זרות אלא אם כן הן תורמות באופן ישיר לאינטרסים של אמריקה. מנגד, זלנסקי מבין היטב שהסיוע האמריקאי חיוני להמשך הלחימה באוקראינה, ולכן ציפה לפגישה חמה שתסתיים בלחיצת יד חגיגית וחתימה על הסכמים חשובים. אך במקום זאת, הוא קיבל שיחת נזיפה שהרגישה כמו סצנה מתוך ריאליטי פוליטי.
עבור טראמפ, העניין היה פשוט: אם אוקראינה רוצה סיוע נוסף, היא צריכה להוכיח שהיא שותפה אמיתית ושהכספים המועברים אינם מבוזבזים. מבחינתו, הוא עמד במרכז הבמה ואמר את מה שרבים מבוחריו חושבים: "למה אנחנו צריכים להמשיך להזרים כספים אם אין התקדמות אמיתית או תרומה למדינה שלנו?". בנוסף, הוא רמז שזלנסקי לא מפגין מספיק נכונות להגיע להסכם עם רוסיה. טראמפ מאמין שהוא האיש שיכול "לסגור עסקה" בין פוטין לזלנסקי, ולא הופתענו לשמוע אותו מציין שבעבר הוא כבר פתר בעיות הרבה יותר גדולות, כמו ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות.
מעבר לכך, טראמפ תמיד היה ביקורתי כלפי גישת הממשלים הקודמים בנוגע לאוקראינה. מבחינתו, מדובר במדינה שצריכה להתחיל לעמוד על רגליה ולא להסתמך לנצח על כיס מעבר לים. הוא ציין כי אם אירופה כה מודאגת מהמלחמה, אולי היא זו שצריכה להתחיל להגדיל את התרומה הכספית והצבאית שלה.
זלנסקי, שנמצא במצב מורכב, הגיב בקור רוח. "אנחנו מוכנים לשלום," אמר במסיבת עיתונאים מאולתרת לאחר הפגישה, "אבל לא בכל מחיר". מבחינתו, דרישה להפסקת אש ללא ערבויות ביטחוניות משמעותיות שקולה להורדת המגן רגע לפני הקרב האחרון. הוא גם הבהיר שוויתורים טריטוריאליים לפוטין אינם אופציה, שכן משמעותם תהיה כניעה בפועל- שתהווה ביטול של כל הערכים שלמענם רבים מהעם האוקראיני נהרגו, מה שטיפה מזכיר את הדילמה של ישראל כיום. בהתחשב בכך שהעם האוקראיני חווה הרס חסר תקדים, זלנסקי אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כמנהיג שמתקפל מול הלחצים הבינלאומיים. בנוסף, זלנסקי מבין שהפופולריות של אוקראינה בזירה הבינלאומית נמצאת בנקודה קריטית. הוא צריך לשמור על תמיכת המערב מבלי להיראות תלותי מדי.
העימות בין טראמפ לזלנסקי עלול להשפיע באופן משמעותי על מדיניות החוץ של ארצות הברית. אם טראמפ ימשיך בקו תקיף כלפי אוקראינה, הדבר עלול לגרום למדינות אירופה להגדיל את האחריות שלהן למימון ושיקום המדינה. מצד שני, מדיניות זו עלולה גם לערער את ביטחונן של מדינות אחרות במזרח אירופה, כמו פולין והמדינות הבלטיות, אשר מסתמכות על תמיכה אמריקאית מול האיומים הרוסיים. בנוסף, עמדתו של טראמפ עשויה להשפיע על הקונגרס האמריקאי, שם נמשכת המחלוקת לגבי המשך הסיוע לאוקראינה. אם יוחלט לקצץ את התקציב, אוקראינה תיאלץ למצוא מקורות מימון נוספים, דבר שיכול להוביל לבריתות כלכליות חדשות עם מדינות כמו סין או מדינות המפרץ.
גם היחסים בין זלנסקי לביידן עברו טלטלות. בתחילת הפלישה הרוסית, ביידן הפגין תמיכה בלתי מסויגת, אך עם הזמן הקולות בארצות הברית השתנו, וכיום יש יותר ביקורת על הסיוע המתמשך. טראמפ, שמנסה להבדיל את עצמו מביידן, משתמש בכך כדי להדגיש את עמדתו שהגיע הזמן שאוקראינה "תעמוד בזכות עצמה״.
המצב הכלכלי משחק תפקיד מרכזי ביחסים בין אוקראינה לארה"ב. עבור טראמפ, השקעה באוקראינה היא עניין של עלות מול תועלת, והוא מעוניין להבטיח שלארה"ב יהיה רווח אסטרטגי מכל דולר שמועבר. מצד אוקראינה, הכלכלה המקומית נפגעה קשות מהמלחמה, כאשר התשתיות במדינה נהרסו, והייצור החקלאי – אחד ממקורות ההכנסה העיקריים – נמצא בירידה משמעותית. זלנסקי מנסה למשוך השקעות זרות וליצור שותפויות כלכליות חדשות, אך כל עוד יש חוסר ודאות לגבי המשך הסיוע האמריקאי, המשקיעים מהססים. במקביל, טראמפ רואה באוקראינה גם הזדמנות כלכלית, במיוחד בתחום המשאבים הטבעיים. ייתכן כי אחת הדרישות העתידיות של ארה"ב תהיה גישה גדולה יותר למינרלים קריטיים הנמצאים באוקראינה, מה שעשוי לשנות את הדינמיקה בין המדינות.
העימות הפומבי הזה עורר תגובות נרחבות ברחבי העולם- באירופה, מנהיגים התחילו לגרד בראש ולתהות אם עליהם לחפש דרכים חלופיות לתמוך באוקראינה, בהנחה שהסיוע האמריקאי יהפוך למשהו שצריך להתמקח עליו בכל פעם מחדש. ברוסיה, פוטין בוודאי פתח בקבוק שמפניה כדי לחגוג את חוסר ההסכמה במערב. כל חיכוך בין וושינגטון לקייב משחק לטובתו, במיוחד כשהוא יכול להציג זאת כהוכחה לכך שהמערב מתעייף מהמלחמה. ובתוך ארצות הברית עצמה? הבייס של טראמפ התלהב מהגישה התקיפה שלו, בעוד מבקריו הזכירו שזלנסקי הוא אולי התקווה האחרונה של העולם החופשי נגד האגרסיה הרוסית, ושפגיעה בו עלולה להיות בעייתית מבחינה גיאופוליטית.
השאלה הגדולה, היא האם טראמפ וזלנסקי יצליחו לאחות את הקרעים. מצד אחד, שניהם יודעים לשחק את המשחק הפוליטי היטב, ושניהם מבינים שהדינמיקה העדינה בין המדינות חשובה מכדי לתת לה להידרדר. מצד שני, אם זו רק ההתחלה של מדיניות טראמפ כלפי אוקראינה, צפויים לנו עוד הרבה רגעים מביכים בטלוויזיה. לכן, סביר להניח כי לאחר גירוש זלנסקי מהבית הלבן, הוא יתרכז בחיפוש משאבים ממדינות ערב.
לסיכום, הפגישה בבית הלבן הייתה כל מה שלא תכננו לראות – קרקס פוליטי, משחקי כוח ונאומים שנונים, אבל לא הרבה תוצאות מעשיות. אם משהו ברור מהאירוע הזה, זה שהדיפלומטיה המודרנית הופכת יותר ויותר לקרקס ריאליטי, והמנהיגים הם הכוכבים הראשיים. השאלה שנותרה היא, מי יישאר על הבמה כשהאורות יכבו?
Comments