מאחורי המסכה: כולם רוצים שהחטופים יחזרו?

כולנו מודעים לאתוס שהתקיים בישראל לפני השבעה באוקטובר – אתוס לפיו מדינת ישראל תקריב הכל כדי לשמור על כלל אזרחיה ולחלץ כל ישראלי הנמצא בסכנת חיים ברחבי העולם. אך, לא מפתיע לראות את האתוס הזה נשבר לאור כמות האתוסים שנשברו מאז אירועי השבעה באוקטובר, בזדון או לא בזדון. בתשובות מהדרג הביטחוני קיבלנו תשובות חלקיות, ומהדרג המדיני כמעט ולא קיבלנו אף תשובה על למה הם שוברים את האתוסים של החברה הישראלית. במיוחד, שבירת האתוס, שגרמה לכל אזרח ישראלי להאמין שאם הוא נמצא בצרה, המדינה תבוא לעזרתו, זו היא  שבירת האתוס הטראגית ביותר מפרוץ מלחמת חרבות ברזל.

ישנם חלקים שונים בעם ישראל, וניתן להפריד אותנו במגוון מישורים – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחיים ועוד. אך עד המלחמה היה ברור שלא עוזבים ישראלי בצרה. חלק מהעם עדיין מאמין בכך (גם לאחר 500 ימים למלחמה), וסבור כי מאחורי המסכות מסתתרות רק מטרות לטובת אזרחי ישראל ומדינת ישראל.

לעומת זאת, ישנו חלק לא מבוטל המאמין שחלק מהדרג המדיני אינו מעוניין להציל את החטופים בשל שיקולים פוליטיים. אפשר להבין את שתי הדעות: מצד אחד, אנו רואים את ראש הממשלה ואנשיו עובדים לילות כימים למען שחרור החטופים, ומצד שני, הדלפות ונתונים על תקציבי משרדי הממשלה, תקציב המדינה ואמירות קיצוניות עשויים להעיד על כוונות נסתרות מאחורי המסכה שאינן תמיד לטובת אזרחי ישראל.

קצת היסטוריה...

מאז קום המדינה, סוגיית החזרת חטופים תמיד הייתה מבחן מוסרי וחברתי לישראל. העסקאות להחזרתם אינן רק הכרח הומניטרי וחובה לאומית, אלא גם מראה שמשקפת את ערכי החברה הישראלית – האם היא שמה את חיי אזרחיה בראש סדר העדיפויות, או שמא היא מאפשרת לשיקולים פוליטיים, מדיניים או ביטחוניים לגבור על המחויבות לחיי אדם, אזרח ישראלי?  

בעוד שרבים רואים בשחרור חטופים מעשה מוסרי מתבקש, תמיד היו גורמים רבים המתנגדים לעסקאות בטענה שהן מסכנות את ביטחון המדינה. זהו אבסורד המראה על זלזול ועל החשיבה שחייהם של החטופים שווים פחות מחיים של האזרחים שלא נחטפו. ההתנגדות לעסקאות אינה נובעת רק משיקולי ביטחון, אלא גם מאג'נדות פוליטיות. האם ייתכן שחלק מהמתנגדים כלל לא מעוניינים לראות את החטופים שבים הביתה, רק כדי שלא תיסדק תדמיתם הפוליטית? האם השיקולים האמיתיים הם ביטחוניים, או שמדובר בניסיון לצבור הון פוליטי על חשבון מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר? 

שאלה למחשבה- החטופים נחטפו לאור מחדליה של מדינת ישראל לאורך השנים, החיים שלהם לא שווים פחות משל אזרחים אחרים, לכן, איך מתנגדי העסקאות יכולים לבסס את טיעונם נגד העסקה בפן הביטחוני?

המחשבות הבלתי נמנעות...

הניסיון הישראלי מלמד כי מחבלים ששוחררו בעסקאות שבויים חוזרים פעמים רבות לפעילות טרור. לאחר עסקת שליט, חלק מהאסירים המשוחררים היו מעורבים בפיגועים קשים. אחד המקרים הבולטים ביותר הוא יחיא סינוואר, ששוחרר במסגרת עסקת שליט ב-2011, והפך למנהיג חמאס ברצועת עזה. הנהיג את מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר, לבסוף הוא חוסל.

למרות זאת, היסטורית, מדינת ישראל ביצעה לא מעט עסקאות שבויים. אחת המפורסמות ביותר היא עסקת ג'יבריל בשנת 1985, שבה שוחררו 1,151 מחבלים תמורת שלושה חיילים ישראלים. עסקה זו נחשבת לאחת השנויות במחלוקת בהיסטוריה הישראלית, משום שחלק מהאסירים ששוחררו חזרו לפעילות טרור. באופן דומה, עסקת שליט בשנת 2011, שבמסגרתה שוחררו 1,027 אסירים ביטחוניים תמורת החייל החטוף גלעד שליט. 

(תמונות מחזרת החטופים בעסקת ג׳יבריל)

אי אפשר להסתיר שעולה הדילמה– מצד אחד, החובה המוסרית של המדינה כלפי אזרחיה וחייליה מחייבת להביאם הביתה בכל מחיר. מצד שני, יש הסבורים כי שחרור מחבלים מסכן את ביטחון המדינה לטווח הארוך, ולכן יש לשים גבולות ברורים לעסקאות מסוג זה. האם הרצון לראות את החטופים חוזרים צריך להיות מוחלט, או שיש לשקול גם את ההשלכות הרחבות יותר?

הצהרות פוליטיות והדיון הציבורי

אתן דוגמה קיצונית, וודאי אתם בטח שואלים את עצמכם, מדוע אני מציין דווקא את התגובה הקיצוניות הנ״ל? זאת מפני שהגברת אורית סטרוק הינה שרה בממשלת ישראל בעלת כוח רב ותקציב של מיליארדים בשנה. לכן, גם אם התגובות שלה קיצוניות באופן מרחיק לכת, צריך לשים לב.

השרה אורית סטרוק עוררה זעזוע ציבורי כשאמרה בראיון לעמית סגל כי "ישראל תצטרך לוותר על כמה חטופים בתמורה למיטוט חמאס" – אמירה מצמררת שחשפה את הכוונות האמיתיות של רבים מהממשלה והאדישות שלהם כלפי חיי אזרחי המדינה. הצהרה זו אינה רק "קביעה מציאותית", כפי שטוענים תומכיה, אלא ביטוי לאידיאולוגיה בה דוגלים גורמים רבים בישראל, אידאולוגיה שמקדשת עקרונות מופשטים וכלליים על חשבון חיי הפרט.  

האם זו לא צביעות? קל להצהיר על "מחיר ההרתעה, הפגיעה העתיד בביטחון" כשזה לא בן משפחתך שמשלם אותו. הרי לא פעם ראינו כיצד פוליטיקאים שינו את עמדתם כאשר הקרובים להם היו בסכנה. אך מעבר לכך, מה זה אומר על הממשלה ועל החברה הישראלית אם חיי חטופים הפכו לקלף מיקוח אידיאולוגי במקום להיות מטרה לאומית עליונה? הטענה כי "המדינה אינה יכולה לקבל החלטות מתוך רגש" מתעלמת מהעובדה שחוסר רגש כלפי אזרחיה הוא מתכון לחורבן מוסרי. השאלה היא לא אם המדינה יכולה להרשות לעצמה לשחרר מחבלים, אלא אם היא יכולה להרשות לעצמה להפנות גב לחיים של אזרחיה בשם הפנטזיה על "מיטוט חמאס".

(השרה אורית סטרוק- בראיונה לא מזמן אצל עמית סגל)

הפן החברתי: הקרע בתוך החברה הישראלית

נושא החזרת החטופים אינו רק שאלה ביטחונית או מוסרית הוא גם סוגיה חברתית עמוקה. בעוד שחלק מהמשפחות דורשות ממשלת ישראל לפעול בכל מחיר לשחרור יקיריהן, אחרים לצערנו מאחורי המסכה אינם באמת מעוניינים בכך.

מאז תחילת המלחמה, החטופים בעזה סובלים מתנאים בלתי אנושיים—רעב, עינויים, חוסר ודאות ופחד מתמיד לחייהם—בעוד שבישראל, השרים וראש הממשלה ממשיכים לבלות. בזמן שהמשפחות שלהם מתחננות לממשלה שתפעל להחזירם, נתניהו ושריו יוצאים שוב ושוב לחופשות יוקרה בחו"ל, נהנים ממלונות פאר ומטיסות במחלקה ראשונה על חשבון הציבור. הפער הזה מעורר שאלות רבות. בעוד שהחטופים נלחמים לשרוד יום נוסף, מקבלי ההחלטות שאמורים להצילם עסוקים לא רק בלהציל אותם אלא בחופשות, בפוליטיקה וביחסי ציבור. 

סיכום: מסכה שמסתירה קרעים פנימיים

בעוד שהשאיפה לראות את החטופים חוזרים הביתה מאחדת את מרבית הציבור, המחלוקות סביב המחיר שיש לשלם על כך חושפות קרעים עמוקים בחברה הישראלית. האם יש דרך מוסכמת לפתור את הדילמה הזו? הלוואי. יחד עם זאת, אני חייב לציין, אין זמן! חטופים מתים כל יום בשבי, אולי עכשיו, אולי אתמול, אולי מחר! מתים! אין זמן לדיאלוגים וניסיון להגיע להסכמים אורכי טווח פנימיים אלא יש להחזיר את החטופים הביתה עכשיו!

הוויכוח סביב החזרת החטופים חושף מאחורי המסכה עד כמה הפערים בתוך החברה הישראלית עמוקים יותר מהסיסמאות על אחדות לאומית. בעוד שמשפחות החטופים ורבים בציבור רואים בהשבתם חובה מוסרית וערכית, יש גם מי שמעדיפים להציב שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים מעל חיי אדם. בין הקריאות להחזיר "בכל מחיר" לבין האזהרות מפני "כניעה לטרור", מתקיים מתח אמיתי, אך השאלה שצריכה להישאל היא לא רק מהו הסיכון הביטחוני, אלא גם מהו המחיר המוסרי של הפקרת אזרחים לשם מטרה אחרת. בסופו של דבר, העובדה שלא כולם רואים את החזרת החטופים כמשימה עליונה אומרת הרבה לא רק על המורכבות, אלא גם על סדרי העדיפויות של גורמים בחברה הישראלית.