מאחורי המסכה: בין תחפושת לאמת.

כולנו מכירים את התחושה הזאת: אנחנו נוסעים ברכבת או אוטובוס, עומדים בתור או סתם מסתכלים על האנשים שעוברים לידנו– פנים רבות חולפות בפנינו, ואנחנו חושבים מה הסיפור שמסתתר מאחוריהם. מיהם? במה הם מאמינים? לאן הם הולכים ולאיזה בית הם חוזרים בערב? פעמים רבות, אנחנו ממציאים בראש סיפור על כל אחד מהם, כתוצאה לא מודעת של איך שהתודעה שלנו מפרשת את פניהם. זהו תהליך טבעי של סקרנות, שמגיע מתוך צורך להבין את מה שאנחנו רואים מסביבנו.

השנה, מאז השביעי לאוקטובר, נוסף לכך מימד נוסף. מבט על הפנים הרבות מעלה אצלנו מיד את השאלה: מה עבר עליו? את מי הוא איבד, למי הוא דואג, ממה הוא חרד? השאלות האלה מייד מייצרות תחושות של רגישות ונדיבות כלפי האחר. משהו בחוויה המשותפת שעברנו, במציאות המורכבת של כולנו, שינה את הדרך בה אנחנו מסתכלים על העולם. תחושת האמפתיה כלפי כל אחד שהפנים שלהם חולפות מולנו עלתה, מה שאולי מסביר את זה שאנשים מרגישים קצת יותר אדיבים וסובלניים בתור ובפקק. תחושת החיבור האנושי, אחרי הכל, הופיעה אצלנו בצורה חזקה יותר.

בפורים, כולם "לובשים" מסכות. כל בית הספר הופך לקרנבל של פנים צבעוניות. זו תקופה שבה כל אחד יכול להציג את עצמו בצורה שונה – תחפושת של מפורסם, דמות מסדרה, או אולי סתם טייס. במובנים רבים, פורים הוא הזמן שבו אנחנו משאירים מאחור את הזהות היומיומית שלנו ועוטים על עצמנו דמויות אחרות. כל תחפושת היא עוד הזדמנות לצאת מהמוכר ולהתנסות בייחודיות. אבל מעבר להתרגשות של החג, יש משהו הרבה יותר עמוק בחג הזה. חג הפורים הוא הזדמנות לשאול את עצמנו – מה מסתתר מאחורי המסכה של כל אחד ואחת מאיתנו?

בחג הזה אנחנו יכולים לעצור ולחשוב – מה מסתתר מאחורי המסכה הטבעית שעל הפנים של התלמידים והחברים שלנו? כשאנחנו מסתכלים בפנים הרגילות, מה אנחנו באמת רואים? איך אנחנו רואים את עצמנו, ואיך אנחנו רואים אחרים? האם כל אחד מהם מציג רק את מה שנראה כלפי חוץ, או שמא יש משהו פנימי, הרבה יותר מורכב, שאנחנו לא תמיד מצליחים לראות?

כשאנחנו חושבים על פורים, אנחנו חושבים על תחפושות חיצוניות – מה אנחנו לובשים, איך אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. כל אחד מאיתנו עוטה מסכה כזו כל יום. כל יום אנחנו מציגים את עצמנו בצורה מסוימת – זה יכול להיות בחברה, בבית הספר, עם החברים, אפילו עם המשפחה. השאלה היא – האם אנחנו באמת מייצגים את עצמנו, או שאנחנו פשוט מציגים תמונה חיצונית? אנחנו יכולים להיות המצחיקים, הגיבורים, הרגועים, החזקים או פשוט כאלה שמתאימים לכל סיטואציה.

המסכה הפנימית שלנו לא תמיד נראית לעין, אך היא קיימת כל הזמן. אנחנו ממציאים את הסיפור שלנו כדי להתאים אותו לסיטואציות השונות, ולא תמיד אנחנו עושים זאת מתוך בחירה מודעת. הרבה פעמים אנחנו מתחילים להתנהג בצורה מסוימת כי כך מצופה מאיתנו – בבית הספר, בקרבת החברים או בחברה הכללית. זה קורה גם כדי להתאים את עצמנו לתבניות חברתיות שמצפות מאיתנו להיות מתאימים: הלבוש, ההתנהגות, ההשקפה, התגובה על דברים, כל אלו הם חלק מהמסכה שלנו.

השנה, אחרי תקופה קשה, המבטים שלנו השתנו. מאז השביעי לאוקטובר, אנחנו רואים את העולם בצורה שונה. כל אדם שסביבנו לא רק מתפקד כ"עוד אחד ברחוב" – הוא הפך לסיפור אנושי של חיים ותחושות שאנחנו רוצים להבין. כל מבט על הפנים של מישהו ברחוב, בפקק, בכיתה – מכיל בתוכו המון שאלות. השאלות ששאלנו את עצמנו קודם, על אחרים, הפכו להיות הרבה יותר מורכבות: מה עבר עליו? איך הוא מרגיש עכשיו? עם כל מה שקרה, אנחנו לא רק רואים את הפנים של האדם – אנחנו רואים את הכאב, את הדאגות, את התקוות.

הפנים שאנחנו רואים עכשיו, הן כבר לא רק פנים של מישהו שאנחנו לא מכירים. הן הפנים של אחים, אימהות, חברים שיכולים לשאת בתוכם סיפור שונה. אם קודם כל חשבנו על תחפושות מצחיקות או יצירתיות, עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו – מה מסתתר מאחורי הפנים האמיתיות, מה יש בתוכן, איזו תסכול, פחד או אולי תקווה? כל מבט חדש הוא יותר רגיש, וגורם לנו לתחושה נוגעת בלב.

כשאנחנו מתחפשים, אנחנו בעצם בוחרים דמות שאנחנו רוצים להציג לעולם – דמות שונה, מרתקת, כזו שמתאימה לפנטזיה שלנו. אפשר לראות בזה רגע שבו אנחנו משתחררים מהציפיות של החיים האמיתיים, ומפנים מקום לדמיון. אבל, מעבר להתלהבות שכרוכה במציאת תחפושת מגניבה, יש גם מקום לחשוב – האם זה לא סימן לכך שאנחנו לא תמיד מרגישים בנוח להציג את עצמנו איך שאנחנו באמת?

המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו לא מוגבלות רק לפורים. כל יום, אנחנו מציגים את עצמנו בצורה מסוימת: בבית הספר אנחנו יכולים להיות תלמידים אחראיים, עם חברים – ה"מצחיקים", ובמקום העבודה – המבוגרים והבוגרים. אבל, האם אנחנו באמת אנחנו? לא תמיד. לפעמים המסכה שלנו יכולה להסתיר את הצדדים שאנחנו לא רוצים להראות לעולם. המסכה שלנו יכולה להסתיר את הפחדים שלנו, את החרדות שלנו ואת הדאגות שלנו.

הרבה פעמים, אנחנו כל כך עסוקים בהצגת עצמנו בצורה מסוימת, שאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת- מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו רוצים, ומה אנחנו צריכים. כל אחד מאיתנו עוטה מסכה שמתאימה לסיטואציה שבה הוא נמצא. זה לא בהכרח רע – תחפושת יכולה להיות כל דבר, ממסכה שמחייכת ועד למסכה שמסתירה את הכאב שבפנים. חשוב שנדע לזהות את המסכות הללו. לדעת מתי אנחנו מרגישים חופשיים לא להיות מי שאנחנו מצפים מעצמנו להיות.

המסכות שאנחנו עוטים לא משקפות תמיד את מהותנו הפנימית. אנחנו לא צריכים תמיד להסתיר את מי שאנחנו – אם רק נביט על עצמנו בעין של אמת, נוכל לראות את עצמנו באמת. המסכה מאפשרת לנו לתפקד ולהיות חלק מהחברה, אבל היא גם יכולה להחביא את האני האמיתי שלנו. זו שאלה שחשוב לשאול את עצמנו – עד כמה אנחנו מזדהים עם מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ, ועד כמה אנחנו מחוברים למי שאנחנו באמת.

המסכות שלנו אינן נראות לעיתים, אך הן תמיד חלק מהותי בזהות שלנו. השאלה היא לא האם ללבוש או להוריד אותן, אלא האם אנחנו יכולים להיות אנחנו עצמנו, למרות המסכות שכולנו עוטים. 

ובהקשר של פורים: בפורים אנו מתחפשים בגלל המהפך שחל בין בגדי מרדכי הצדיק שהיו במצב של "שק ועפר" בגלל הגזירה הקשה לבגדים מפוארים לאחר נס הפורים והמהפך שאיפשר ליהודים להנקם באויביהם. בנוסף, אנחנו מתחפשים במסכות, מה שמאפשר לכל מי שצריך עזרה לא להתבייש, לקבל מתנות לאביונים ולהכין ולקנות אוכל לחג. על ידי כך שלא מכירים את האדם, הוא יכול להרגיש בנוח לבקש צדקה.

 "מָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה! לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר!".

פורים שמח!