ללמוד בין אזעקות - איך נראית ההכנה לבגרויותכשהמציאות לא נותנת רגע לנשום מאת: ניצן פלשטיין, י"א 4

תקציר: בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, תלמידים ותלמידות בישראל נאלצים להתמודד לא רק עם עומס לימודי ובגרויות, אלא גם עם חרדה, חוסר ודאות, שיבושים בשגרה ומעבר ללמידה מרחוק. הכתבה הזאת עוסקת בקושי להתרכז, בפער בין הלמידה בכיתה ללמידה בזום, בתחושת העומס הנפשי שמלווה את התקופה, וגם בניסיון של תלמידים להמשיך קדימה למרות הכול. לצד האתגרים, היא מראה גם את הכוח, ההתמדה והרצון לשמור על שגרה בתוך מציאות מורכבת.

בדרך כלל, כשמדברים על תקופת בגרויות, ישר חושבים על לחץ, על שעות של למידה, על מרתונים של תרגולים ועל התחושה הזאת שאין מספיק זמן להספיק הכול. זו תקופה שגם בלי שום דבר מסביב היא נחשבת עמוסה ומלחיצה מאוד. אבל בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופות שבהן המצב הביטחוני מחמיר, תלמידים ותלמידות בישראל נאלצים להתמודד עם משהו הרבה יותר מורכב. פתאום הבגרויות כבר לא עומדות לבד. הן מגיעות יחד עם אזעקות, עם חדשות שמתחלפות כל כמה דקות, עם דאגה למשפחה, עם חוסר שינה, עם ביטולי לימודים, עם מעבר לזום ועם תחושה כללית שהכול לא יציב. במצב כזה, ללמוד למבחן כבר לא מרגיש כמו עוד מטלה רגילה של בית ספר, אלא כמו ניסיון להחזיק שגרה בתוך מציאות שלא מפסיקה להתערער.

יש משהו מאוד מתסכל בלנסות ללמוד בתקופה ביטחונית מתוחה. מצד אחד, ברור לכולנו שהחומר לא ייעלם, שהבגרויות עדיין חשובות, ושגם אם דוחים משהו או משנים תאריך, הלחץ לא באמת נעלם. מצד שני, מאוד קשה לצפות מתלמידים ללמוד כרגיל בזמן שהראש שלהם נמצא בעוד אלף מקומות אחרים. קשה לשבת מול מחברת פתוחה ולפתור שאלות במתמטיקה כשברקע יש התרעות, עדכונים ותחושה מתמשכת של חוסר ודאות. אפילו כשאין אירוע ביטחוני באותו רגע, עצם המתח הכללי נשאר בגוף. הוא נמצא במחשבות, בריכוז, בעייפות ובתחושה שכל דבר קטן יכול להשתנות בכל רגע. בתקופה כזאת, גם תלמידים שבדרך כלל מסודרים מאוד יכולים להרגיש שהם פשוט לא מצליחים להחזיק את עצמם כמו שהם רגילים.

אחד הדברים שהכי משפיעים על תלמידים בתקופות כאלה הוא השבירה של השגרה. למידה טובה, במיוחד לקראת בגרויות, מבוססת על רצף. יש סדר. מגיעים לבית ספר, לומדים בכיתה, שואלים שאלות, חוזרים הביתה, מסכמים, מתרגלים, נבחנים ומשפרים. גם אם זה עמוס, לפחות יש מסגרת. ברגע שהמסגרת הזאת נקטעת שוב ושוב, הכול מתחיל להתבלבל. יום אחד יש לימודים רגילים, יום אחר עוברים לזום, יום נוסף מתבטל לגמרי ואז מנסים "להשלים חומר" בזמן קצר יותר. הדבר הזה לא רק יוצר עומס, אלא גם יוצר בלבול. תלמידים רבים מרגישים שהם לא באמת לומדים בצורה מסודרת, אלא רק מגיבים למה שקורה. במקום להרגיש שהם מתקדמים צעד אחר צעד, הם מרגישים שהם כל הזמן מנסים לא להישאר מאחור.

ללמידה בזום יש יתרונות מסוימים, ואי אפשר להתעלם מזה. לפעמים היא באמת מאפשרת רצף מסוים גם כשאי אפשר להגיע פיזית לבית הספר. היא נותנת תחושה שלא הכול נעצר ושאפשר להמשיך, לפחות חלקית. יש תלמידים שמרגישים נוח יותר בבית, ויש גם כאלה שמצליחים בזום להתרכז לא רע בכלל. אבל עבור רוב התלמידים, הזום הוא לא תחליף אמיתי לכיתה. קשה יותר לשמור על ריכוז מול מסך. קל יותר להיסחף לטלפון, להודעות או פשוט לבהות בלי באמת לקלוט. בכיתה אפשר להרגיש אנרגיה, לראות תגובות ולזהות מי מבין ומי לא. בזום הרבה מזה נעלם. גם התלמידים עצמם מרגישים לעיתים שהם נוכחים טכנית, אבל לא באמת שם.

מעבר לזה, חשוב להבין שלמידה מרחוק לא נראית אותו דבר אצל כולם. יש תלמידים שיש להם חדר שקט, מחשב אישי, אינטרנט יציב ואפשרות לשבת בנחת. ויש תלמידים אחרים שלומדים מהסלון, עם אחים קטנים מסביב, עם רעש בבית או עם מחשב שלא תמיד עובד כמו שצריך. יש מי שמסוגל לפתוח מצלמה ולהשתתף, ויש מי שמרגיש חשוף מדי או פשוט מותש. כשעוברים ללמידה מרחוק, הפערים בין תלמידים נהיים הרבה יותר בולטים. בכיתה, לפחות לכולם יש אותו מרחב בסיסי. בבית, כל אחד מגיע מתנאים אחרים לגמרי. לכן, כשאנחנו אומרים "כולם לומדים בזום", זה נשמע כאילו כולם חווים את אותה חוויה, אבל בפועל זה ממש לא ככה.

הקושי הגדול ביותר, בעיניי, הוא לא רק הלימודי אלא הנפשי. הרבה פעמים מדברים על ההשפעה של המצב הביטחוני בעיקר במונחים של "שיבושי מערכת" או "מעבר ללמידה מקוונת", אבל מאחורי זה עומדים בני נוער שמנסים לתפקד בתקופה לא רגועה. תלמידים ותלמידות לא נכנסים לזום כרובוטים. הם מגיעים עם רגשות, עם פחדים, עם דאגות ועם עייפות. לפעמים יש לילה שלם שלא באמת ישנים בו טוב. לפעמים יש מתח בבית. לפעמים יש מישהו מהמשפחה שנמצא במקום רגיש יותר או תחושת דריכות שקשה להסביר במילים. במצב כזה, אפילו אם המחשב פתוח והשיעור התחיל, זה לא אומר שהראש באמת פנוי ללמוד. כשבן אדם נמצא במתח, היכולת שלו להתרכז, לזכור ולהתמודד עם עומס פשוט נפגעת.

דווקא בתקופת בגרויות, כשהציפייה מעצמנו ממילא גבוהה, הפער הזה נהיה מורגש עוד יותר. יש משהו מאוד שוחק בלדעת שצריך ללמוד, שרוצים להצליח, שמבינים כמה זה חשוב, אבל עדיין להרגיש שהמוח לא משתף פעולה. יש תלמידים שיושבים שעות מול חומר ולא מצליחים להתקדם כמו שהיו רוצים. יש כאלה שמתרגלים, אבל מרגישים שהכול מתבלבל להם. יש מי שקוראים עמוד שלם ובסוף לא זוכרים מה הם קראו. התחושות האלה יכולות להביא לתסכול, לאשמה עצמית ולפעמים גם להשוואות לא הוגנות לאחרים. כשנמצאים בתוך אווירה כללית של לחץ, קל מאוד לחשוב שכולם מסתדרים חוץ ממני, אבל לרוב זה ממש לא נכון. הרבה מאוד תלמידים מרגישים קושי, גם אם הם לא תמיד אומרים את זה בקול.

עוד דבר משמעותי הוא שמערכת החינוך עצמה נמצאת בתקופות כאלה במצב מורכב. מצד אחד, יש רצון לשמור על שגרה ככל האפשר. שגרה באמת יכולה לעזור. היא יכולה לתת יציבות, תחושת כיוון וסוג של עוגן בתוך תקופה מבולגנת. מצד שני, שגרה לא יכולה להיות מנותקת מהמציאות. אי אפשר לצפות מתלמידים להמשיך בדיוק באותו קצב, בדיוק באותן דרישות ובאותה רמת תפקוד, כשמה שקורה בחוץ משפיע עליהם כל כך. האתגר הגדול של בתי הספר והמורים הוא למצוא את האיזון הזה, לא לוותר לגמרי על הלמידה, אבל גם לא להתעלם מהקושי. לא להיכנס לפאניקה, אבל גם לא להעמיד פנים שהכול בסדר.

בתוך כל זה, המורים והמורות נמצאים בעמדה לא פשוטה בכלל. הם צריכים להמשיך ללמד חומר, להכין את התלמידים לבחינות, לבדוק עבודות, לתאם לוחות זמנים ובמקביל להיות גם דמויות שמרגיעות, שמכילות, שמבינות. לפעמים מורה צריכה באותו שיעור גם להסביר נושא חדש, גם להתמודד עם תקלות טכניות, גם לשים לב מי לא נכנס לשיעור וגם לנסות להבין מה עובר על הכיתה שלה. זו משימה מורכבת מאוד. בזום זה אפילו יותר קשה, כי לא תמיד אפשר לקרוא את הכיתה. בכיתה רגילה אפשר לראות מי לחוץ, מי שקט יותר מהרגיל, מי מבולבל. דרך מסך, במיוחד כשהמצלמות סגורות, הרבה מזה פשוט לא עובר.

ועדיין, חשוב גם להגיד משהו טוב בתוך כל זה. לצד כל הקושי, אפשר לראות אצל תלמידים ותלמידות גם הרבה מאוד כוח. עצם זה שבני נוער ממשיכים לקום בבוקר, להיכנס לשיעורים, לנסות ללמוד, להגיש עבודות, להתכונן למתכונות ולבגרויות, זה לא דבר קטן בכלל. לפעמים אנחנו רגילים לזלזל בעצמנו ולחשוב שזה מינימום, אבל זה ממש לא מובן מאליו. להחזיק שגרה בתקופה מתוחה זו יכולת. להמשיך לנסות גם כשאין פניות מלאה זו התמדה. ולפעמים עצם זה שתלמיד פותח מחברת ומנסה להתרכז, אפילו לעשרים דקות, זו הצלחה בפני עצמה.

יכול להיות שהבעיה היא לא רק בכמות החומר או במספר המבחנים, אלא בדרך שבה אנחנו רגילים לחשוב על הצלחה. בתקופות רגילות, הרבה פעמים מדברים על ציונים, על הספק, על כמה חומר כבר סיימנו. אבל בתקופות של לחימה או מתיחות ביטחונית, אולי צריך להרחיב קצת את ההגדרה. אולי הצלחה היא לא רק לקבל ציון גבוה, אלא גם לדעת לשמור על עצמנו תוך כדי. לדעת לבקש עזרה כשצריך. לדעת לעשות הפסקה בלי להרגיש אשמה. לדעת להכיר בזה שלא פשוט לנו. גם זה חלק מהתמודדות בוגרת ואחראית.

המצב הזה גם מעלה שאלה רחבה יותר על מהו בכלל תפקידו של בית הספר. הרבה פעמים אנחנו חושבים על בית ספר כמקום של מקצועות, ציונים ומבחנים. אבל בתקופות כאלה מתברר שהוא הרבה יותר מזה. הוא מקום של מסגרת, של מפגש, של סדר יום ושל שייכות. כשבית הספר עובר לזום או מתפקד באופן חלקי, לא נפגע רק הצד הלימודי. נפגע גם הקשר החברתי, המפגש היומיומי והתחושה שיש מקום שמחזיק אותך. בבית, מול מסך, הרבה יותר קל להרגיש לבד.

יש גם השפעה מצטברת שקשה למדוד במספרים. כשיום אחד יש שגרה ויום אחר אין, כשדוחים ואז מחזירים, כשכל הזמן צריך להתאים את עצמך מחדש, נוצר עומס שלא תמיד רואים מבחוץ. זו לא רק שאלה של האם היה שיעור או לא. זה עניין של אנרגיה נפשית. כל שינוי כזה דורש הסתגלות מחדש. כל מעבר בין כיתה, בית, זום, ודאות חלקית והמתנה לעדכון הבא גובה מחיר. לפעמים זה מתבטא בעייפות, לפעמים בחוסר מוטיבציה ולפעמים בתחושה עמומה של הצפה. גם אם תלמידים לא מגדירים את זה ככה, הם עדיין יכולים להרגיש את זה.

ובכל זאת, בתוך כל המורכבות הזאת, נדמה שיש גם משהו שלומדים ממנה לחיים. לא היינו בוחרים במציאות הזאת, ואף אחד לא חושב שהיא מחשלת בצורה חיובית. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבני נוער בישראל מפתחים בתקופות כאלה יכולת מרשימה להסתגל, להמשיך ולמצוא דרך לתפקד גם כשלא קל. אנחנו לומדים איך להתמודד עם אי ודאות, איך לשנות תוכניות, איך להחזיק משימות גם כשיש רעש מסביב. אלה לא שיעורים שמופיעים בחומר לבגרות, אבל הם בהחלט חלק ממה שהדור שלנו עובר ולומד.

בסופו של דבר, צריך לזכור שתלמידים ותלמידות הם קודם כל בני אדם. הם לא רק מספרי זהות שניגשים לבחינות ולא רק ציונים במערכת. הם נערים ונערות שחיים בתוך מציאות מורכבת, מנסים להצליח, מנסים לשמור על שגרה ומנסים לא לאבד את עצמם בדרך. לכן, כשמדברים על בגרויות בתקופה ביטחונית, אסור להסתכל רק על לוח המבחנים. צריך להסתכל גם על מי שאמור לעמוד מולו. צריך להבין שהקושי הוא אמיתי, שהלמידה בזום היא לא פתרון מושלם ושמאחורי כל ניסיון להמשיך כרגיל יש הרבה מאוד מאמץ שלא תמיד רואים.