להאיר את האור: איך ענקיות הטכנולוגיה כתבו את חוקי ה-AI כדי לחסל תחרות,עידו עמיאל יא2

מה שקרה בשבועיים האחרונים בעולם הבינה המלאכותית הוא לא פחות מרעידת אדמה, כזו שאת הנזקים שלה נרגיש עוד שנים קדימה. בעוד הכותרות חגגו את חוקי הבטיחות החדשים ואת ההסכמים הבינלאומיים שנחתמו, מתחת לפני השטח התרחש מהלך שרבים בתעשיית ההייטק מגדירים כהפיכה שקטה. לא מדובר בדאגה אמיתית לגורל האנושות, אלא במהלך ציני, מחושב וקר של חברות הטכנולוגיה הגדולות, שמטרתו אחת: לחסל את התחרות בשוק ה-AI לפני שהיא בכלל מתחילה. זהו מצב שבו החברות, שאמורות להיות מפוקחות על ידי המדינה, הן אלו שמכתיבות למדינה את חוקי הפיקוח, מהלך שנועד להבטיח את האינטרסים הכלכליים שלהן.

במרכז המהלך עמדו הצעות חקיקה הדורשות אישור חובה לכל מודל בינה מלאכותית העולה על רמת עוצמה מסוימת. בפני עצמן, הדרישות הללו נשמעות הגיוניות, שכן כולם רוצים ביטחון מפני טכנולוגיה חזקה ומסוכנת. אולם, כאשר נכנסים לפרטים הקטנים, מתגלה כי הרגולציה החדשה משלבת דרישות מחייבות שרק מעטים יכולים לעמוד בהן. הדרישות החדשות כוללות מבדקי בטיחות מורכבים שחייבים להיעשות על ידי גוף מוסמך, ביטוחים מיוחדים מפני נזקי AI שעלותם מיליוני דולרים, וכן חובת דיווח מסובכת של נתונים ושיטות אימון. התוצאה היא חומת ברזל של בירוקרטיה ועלויות משפטיות, שמשאירה את הסטארטאפים הצעירים מחוץ למשחק.

חובת הדיווח והבדיקות מקיפה כל שלב בתהליך הפיתוח, החל מאיסוף הנתונים וכלה בבדיקות אבטחה שלפני ההשקה. דרישות אלו מחייבות חברות להחזיק בצוותי ענק של משפטנים, מומחי רגולציה ומהנדסי אבטחה. עבור חברות הענק מדובר בכסף קטן. לעומת זאת, עבור סטארטאפ חדשני, צוות קטן של מפתחים שמנסה להתחרות בשוק מתוך מטרה ליצור מודל מתקדם יותר, המשמעות היא אחת: חסם כניסה בלתי עביר וגזר דין מוות. מדובר בסכומי כסף שגוזרים את דינו של כל פיתוח שלא נתמך על ידי ענק טכנולוגי. זו אינה רגולציה המגינה על הציבור מפני סיכון עתידי, אלא רגולציה המגינה על ענקיות הטכנולוגיה מפני תחרות מצד מתחרים חדשים, שיכולים היו להציע אלטרנטיבות זולות יותר, יעילות יותר או טובות יותר.

מדוע חברות הענק דוחפות את החוקים האלה?

התיאבון של חברות הענק אינו נעצר רק בבלימת סטארטאפים. הן מנצלות את הרגולציה כדי לנצח בשלוש חזיתות מרכזיות. הראשונה היא בלימת הקוד הפתוח. הנפגע העיקרי הוא קהילת הקוד הפתוח, שהיוותה את האיום הגדול ביותר על המודלים הסגורים. מודלים פתוחים מאפשרים חדשנות מהירה וזולה. הכללים החדשים מנסים להטיל אחריות משפטית וחשיפה לתביעות ענק על מפתחי מודלים פתוחים, על כל שימוש לרעה שייעשה בהם על ידי צד שלישי. בטענה שקוד פתוח הוא מסוכן ולא מבוקר, חברות הענק סוגרות את החומה המגינה עליהן מפני חדשנות ציבורית.

החזית השנייה היא שליטה על התשתית. כדי להבטיח שליטה מלאה, הכללים החדשים גם מגבילים את הגישה למשאבים חיוניים, כמו שבבים מתקדמים וחוות שרתים, תחת התירוץ של ביטחון לאומי. הכללים מחייבים ספקיות ענן, שהן לרוב אותן חברות ענק, לבצע בדיקת זהות מחמירה לכל מי שמבקש לאמן מודלים. כך ניתנת לחברות הענק הזכות החוקית לסנן ולחסום מתחרים פוטנציאליים כבר בשלב הראשוני של הפיתוח.

החזית השלישית והקטלנית ביותר היא הפחדת משקיעים. הדרישות לאישור חובה, הביטוחים המורכבים והחשיפה הפוטנציאלית לתביעות ענק יוצרות הרתעה שמבריחה משקיעים מסטארטאפים המפתחים מודלים מתחרים. הכסף זורם רק למיזמים שבגבם עומדות חברות הענק. בכך, הכללים לא רק חוסמים את הסטארטאפים הקיימים, אלא גם מייבשים את מקורות המימון של הדור הבא של המתחרים הפוטנציאליים.

אירועי כתיבת חוקי ה-AI הללו מספקים הוכחה חותכת ונוקבת כנגד תפיסת העולם של הפורום הכלכלי העולמי, ה-WEF. הארגון מקדם מודל של ממשל רב צדדי, הטוען כי יש לשתף באופן פעיל תאגידים גלובליים בקביעת הכללים והחוקים העולמיים, מתוך הנחה שזו הדרך היעילה והאחראית ביותר להתמודד עם אתגרים כמו בינה מלאכותית. הרעיון הוא לתת מקום ליד השולחן לחברות ענק שמובילות את הטכנולוגיה, מתוך תפיסה שהן נושאות באחריות גלובלית ובעלות אינטרס משותף עם הממשלות.

אולם, כפי שניתן לראות בתהליך כתיבת חוקי ה-AI, מתן כוח רגולטורי לחברות הענק אינו מביא לאחריות גלובלית, אלא ליצירת מונופולים מזיקים, המביאים לתוצאות שליליות עבור החדשנות, התחרות והציבור הרחב.

מי שכתבו את הכללים האלה היו אותם נציגי חברות הענק. בוועדות המייעצות לממשל, נציגים של סטארטאפים ושל האקדמיה נדחקו לשוליים. החברות הגדולות הגיעו עם אותו מסר: תעצרו אותנו לפני שיהיה מאוחר מדי. יש אירוניה בכך שחברות הענק מתחננות לרגולציה. הן מיתגו את עצמן כמבוגר האחראי בחדר, והממשל בלע את הפיתיון בשמחה. כך הממשל מקבל קרדיט על ריסון הטכנולוגיה, בעוד שבפועל הוא מעניק לחברות הענק מונופול בחסות המדינה.

אם לא נתעורר עכשיו, נתעורר בעולם שבו הטכנולוגיה של העתיד שייכת למועדון סגור של שלושה או ארבעה שחקנים. החלום על דמוקרטיזציה של ה-AI, שבו כל מפתח יכול ליצור ולשנות, הולך ומתרחק. במקומו אנו מקבלים תעשייה המזכירה את הבנקים או את חברות התרופות: מספר מצומצם של שחקני ענק, המוגנים על ידי חומות גבוהות של בירוקרטיה וכללים, שמונעות מכל שחקן חדש להיכנס למגרש.

הציבור אולי יקבל תחושת ביטחון מדומה, אך במחיר כבד. האטה משמעותית בקצב החדשנות, מחירים גבוהים יותר לצרכן ושליטה כמעט מוחלטת של קומץ תאגידים על הטכנולוגיה החשובה ביותר של המאה העשרים ואחת. המאבק הזה אינו רק על טכנולוגיה, אלא על כוח ועל שליטה.

אם המחוקקים לא יתעוררו ויבינו שהכללים הנוכחיים אינם פתרון אלא בעיה, ואם לא יינתן משקל שווה לקולות של קהילת הקוד הפתוח, האקדמיה והיזמות הקטנה, נגלה בתוך שנים בודדות שאיבדנו לא רק את החדשנות, אלא גם את העצמאות. האור שחשבנו שה-AI תביא לעולם יאיר רק את חשבון הבנק של המעטים השולטים בו. כדי להפיץ את האור לכולם באמת, הכללים חייבים להגן על התחרות ולא לחסל אותה. הכללים, שנועדו להגן עלינו מהמכונות, מגנים כרגע בעיקר על הרווחים של מי שבונים אותן.