אור של יציבות: יום איחוד האמירויות והדיפלומטיה הישראלית במזרח התיכון, עידן פרנקל י"ב 4

 השני בדצמבר מציין את יום איחוד האמירויות הערביות, יום לאומי המציין את הקמת המדינה בשנת 1971. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, יום זה מסמל תהליך של בניית יציבות אזורית ושאיפה לשיתופי פעולה בינלאומיים. הכתבה סוקרת את תהליך הקמת איחוד האמירויות, את יחסיה ההיסטוריים עם ישראל, את מקומה של ישראל במזרח התיכון, ואת המשמעות הדיפלומטית של הקשרים שנוצרו בין המדינות. כמו כן, נבחן כיצד קשרים אלו עשויים להשפיע על מדינות נוספות באזור, ובראשן ערב הסעודית, וכיצד הם משקפים אור חדש בזירה המדינית האזורית. 

יום איחוד האמירויות והקמת המדינה

בשני בדצמבר בכל שנה מציינת איחוד האמירויות הערביות את היום שבו קיבלה את עצמאותה והוקמה כמדינה ריבונית. בשנת 1971, לאחר סיום החסות הבריטית באזור, התאחדו שש אמירויות אבו דאבי, דובאי, שארג’ה, עג’מאן, אום אל קיוין ופוג’יירה למדינה אחת. ראס אל ח’יימה הצטרפה לאיחוד מספר חודשים מאוחר יותר, ובכך הושלם המבנה המדיני המוכר כיום.

האיחוד לא היה תהליך מובן מאליו. כל אמירות החזיקה בזהות מקומית, הנהגה עצמאית ואינטרסים שונים. עם זאת, המנהיגים הבינו כי בעידן של שינוי אזורי, אי יציבות פוליטית ותחרות בין מעצמות, שיתוף פעולה פנימי הוא תנאי הכרחי להישרדות ולפיתוח. הבחירה באיחוד אפשרה הקמת מערכת שלטונית פדרלית, יציבה יחסית, שהתבססה על חלוקת סמכויות ברורה ועל הנהגה משותפת.

מאז הקמתה, איחוד האמירויות ביססה את מעמדה כמדינה בעלת השפעה אזורית ובינלאומית. היא פיתחה כלכלה מגוונת, השקיעה בתשתיות, בטכנולוגיה ובחינוך, וחיזקה קשרים דיפלומטיים עם מדינות רבות ברחבי העולם. יום האיחוד מסמל לא רק עצמאות מדינית, אלא גם חזון ארוך טווח של יציבות, קדמה ופתיחות.

הדיפלומטיה של ישראל כאור ותקווה

מאז הקמתה בשנת 1948, ישראל פועלת במרחב מזרח תיכוני מורכב ורווי מתחים. במשך עשורים ארוכים, היחסים בין ישראל לרוב מדינות ערב התאפיינו בעוינות, ניתוק דיפלומטי ולעיתים גם עימותים צבאיים. עם זאת, לאורך השנים החלו להופיע תהליכים הדרגתיים של שינוי, שנבעו מהבנה אזורית כי אתגרים משותפים מחייבים חשיבה מחודשת.

ישראל, כמדינה בעלת יכולות טכנולוגיות, כלכליות וביטחוניות מתקדמות, נתפסה לאורך זמן כשחקן מבודד באזור. עם זאת, בעשורים האחרונים, ובעיקר מאז תחילת המאה ה 21, החלו מדינות מסוימות בעולם הערבי לבחון מחדש את היחס כלפיה. גורמים כמו איומים ביטחוניים משותפים, אינטרסים כלכליים וצורך ביציבות אזורית תרמו לשינוי זה.

בתוך הקשר הזה, נרקמו בהדרגה מגעים חשאיים וגלויים בין ישראל למדינות המפרץ, ובהן איחוד האמירויות הערביות. מגעים אלו סללו את הדרך להסכמים רשמיים ולנרמול יחסים, תהליך שהגיע לשיאו בשנת 2020.

היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות

עד שנת 2020, לא התקיימו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל לאיחוד האמירויות. למרות זאת, לאורך השנים התקיימו קשרים לא רשמיים בתחומים שונים, בעיקר כלכליים וביטחוניים, שנשמרו הרחק מעיני הציבור. ההכרזה על נרמול היחסים במסגרת הסכמי אברהם סימנה שינוי משמעותי במדיניות האזורית.

היחסים שנוצרו בין המדינות התבססו על אינטרסים ברורים. עבור איחוד האמירויות, הקשר עם ישראל הציע גישה לחדשנות טכנולוגית, ידע ביטחוני ושיתופי פעולה כלכליים. עבור ישראל, מדובר היה בפריצת דרך מדינית, בהכרה רשמית מצד מדינה ערבית מרכזית, ובהרחבת מעגל השותפויות האזוריות.

מאז כינון היחסים, נחתמו עשרות הסכמים בתחומים כמו סחר, תיירות, אנרגיה, חינוך, בריאות ומדע. שגרירויות נפתחו, טיסות ישירות החלו לפעול, והקשר הפך מחזון מדיני למציאות יומיומית. מדובר בתהליך מתמשך, שממשיך לעצב את היחסים גם כיום.

דיפלומטיה כבסיס ליציבות אזורית

הקשר בין ישראל לאיחוד האמירויות מהווה דוגמה לדיפלומטיה המבוססת על אינטרסים משותפים ולא על אידיאולוגיה בלבד. במזרח התיכון, שבו סכסוכים ארוכי שנים עיצבו את השיח המדיני, מדובר בגישה שונה. במקום עימות, נבחר מסלול של שיתוף פעולה, דיאלוג וניהול מחלוקות בדרכים מדיניות.

גישה זו אינה מבטלת את המורכבויות האזוריות, אך היא מאפשרת יצירת מרחב פעולה חדש. הדיפלומטיה הופכת לכלי שמאיר אפשרויות נוספות, מחזק יציבות ומפחית מתחים. בהקשר זה, יום איחוד האמירויות מקבל משמעות רחבה יותר, כיוון שהוא משקף מדינה שבחרה לאורך השנים בפתיחות מדינית ובחיבורים בינלאומיים.

ההשפעה על ערב הסעודית והאזור

אחת השאלות המרכזיות שעולות בעקבות נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות היא שאלת ההשפעה על מדינות ערב נוספות, ובראשן ערב הסעודית. ערב הסעודית נחשבת לשחקן מרכזי במזרח התיכון, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית וכלכלית.

הקשר בין ישראל לאיחוד האמירויות יוצר תקדים אזורי. הוא מדגים כי ניתן לקיים יחסים עם ישראל תוך שמירה על אינטרסים לאומיים, וכי שיתוף פעולה יכול להניב תועלת הדדית. עבור ערב הסעודית, מדובר בהתפתחות משמעותית, גם אם תהליך קבלת ההחלטות שלה שונה וזהיר יותר.

למרות שאין כיום יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל לערב הסעודית, עצם קיומם של קשרים גלויים בין ישראל למדינות מפרץ אחרות משנה את המאזן האזורי. הוא פותח אפשרויות לשיתופי פעולה עתידיים, ומעצב מחדש את מפת היחסים במזרח התיכון.

אור מדיני ולא דתי

חשוב להדגיש כי האור עליו מדברת הכתבה אינו אור דתי או סמלי הקשור לחגים או אמונות. מדובר באור מדיני, אור של נראות, של פתיחות ושל קשרים גלויים. יחסי החוץ של ישראל עם איחוד האמירויות ועם מדינות נוספות אינם מבוססים על דת, אלא על אינטרסים, מדיניות ואחריות אזורית.

יום איחוד האמירויות, בהקשר זה, מדגיש את היכולת של מדינה צעירה יחסית לבנות לעצמה מעמד בינלאומי משמעותי, ולהשפיע על הסביבה האזורית. החיבורים שנוצרו עם ישראל משקפים תפיסה מדינית הרואה בשיתוף פעולה כלי מרכזי להתמודדות עם אתגרי העתיד.

סיכום

השני בדצמבר, יום איחוד האמירויות הערביות, הוא יום בעל משמעות היסטורית ומדינית עמוקה. הוא מסמל עצמאות, איחוד ויציבות פנימית, אך גם פתיחות אזורית ושאיפה לשיתופי פעולה. הקשר שנוצר בין איחוד האמירויות לישראל מהווה חלק מתהליך רחב יותר של שינוי במזרח התיכון.

האור שנדלק כאן אינו רגעי ואינו סמלי בלבד. זהו אור של דיפלומטיה, של בניית אמון ושל ראייה ארוכת טווח. הוא אינו מבטל את האתגרים, אך הוא מציע דרך אחרת להתמודד איתם. בתוך מציאות אזורית מורכבת, זהו אור שמאפשר לראות עתיד יציב יותר, מבוסס על קשרים, הבנות ושיתוף פעולה.