האור בעלטה - אוהד עמיאל יא3

יש רגע אחד, שבריר שנייה של שקט, שהוא מפחיד יותר מכל פיצוץ שאפשר לדמיין. זה הרגע שבו החשמל מפסיק לזרום. דמיינו ערב שגרתי, החדר מואר באור כחלחל של המסך, אתם בודקים משהו קטן בטלפון לפני השינה, ופתאום הכול נעלם. לא הפסקת חשמל רגילה של מפסק שקפץ, אלא אפלה מוחלטת, כזו שבולעת עיר שלמה. באותו רגע כל רעשי הרקע נעלמים. המאוורר של המחשב שותק, הזמזום הקבוע של המטען בקיר נעלם, ואפילו הרעש החלש של המקרר, שמעולם לא שמתם לב אליו, מפסיק בבת אחת. אתם נשארים לבד, מחזיקים ביד מכשיר יקר שהפך תוך שניות לחפץ חסר שימוש, ומבינים שהקשר שלכם עם העולם נותק. זהו הרגע שבו החרדה מחליפה את השגרה, ואתם מגלים שאתם לא רק לבד בחדר, אלא לבד עם עצמכם.

האמת היא שאנחנו חיים בתוך אשליה של עוצמה. אנחנו מרגישים בלתי מנוצחים כי אנחנו יכולים להזמין אוכל בלחיצת כפתור או לדבר בזמן אמת עם מישהו שנמצא בצד השני של העולם. אולם ברגע שהאור נכבה, מתברר עד כמה אנחנו תלויים במערכות שסובבות אותנו. האדם הקדמון ידע להדליק אש, לקרוא את הכוכבים ולשרוד ללא חשמל. אנחנו, לעומת זאת, מתקשים למצוא את הדרך למטבח בלי הפנס של הטלפון. כאשר אדיסון וטסלה פיתחו את מערכות החשמל, הם לא רק הביאו אור לעולם, אלא גם יצרו מציאות שבה החושך הפך לאויב. עם הזמן התרגלנו לכך שהלילה הוא רק מצב שניתן לבטל, והאפלה היא בעיה טכנית בלבד. ככל שהטכנולוגיה התקדמה, כך היכולת שלנו להסתדר בלעדיה נחלשה. הפכנו מאנשים שמדליקים אש בעצמם לאנשים שתלויים בכבלים תת קרקעיים ובמערכות מורכבות שעלולות לקרוס בכל רגע.

הסכנה שבהפסקת חשמל רחבה כבר אינה תרחיש דמיוני. היא יכולה להיגרם ממתקפת סייבר של האקר בודד, ממלחמה שפוגעת בתשתיות חיוניות, או אפילו מתופעה טבעית כמו סערה סולארית חזקה. השמש, שמעניקה לנו אור וחיים, עלולה גם לשבש מערכות אלקטרוניות בקנה מידה עולמי. במציאות כזו, מיליארדים שמושקעים בפיתוח בינה מלאכותית וטכנולוגיות מתקדמות עלולים להפוך לחסרי משמעות בתוך דקות. העולם המודרני בנוי על מערכות אנרגיה ומידע עדינות, וכל פגיעה קטנה בהן עלולה לחשוף עד כמה המבנה כולו שברירי. הנוחות הגדולה שקיבלנו בעשורים האחרונים הגיעה יחד עם תלות מוחלטת, ולעיתים נדמה שהמחיר לכך גבוה מדי.

ואז מגיע הבוקר, והחיים ממשיכים. בית הספר עדיין עומד, אך הוא נראה שונה לחלוטין. אין מזגנים, אין מקרנים, ואין צלצול שמסמן את סוף השיעור. במצב כזה, הקשר האנושי הופך למרכזי. כבר אי אפשר לברוח למסך כששיחה נעשית לא נוחה. פתאום, שיחה פנים אל פנים היא האפשרות היחידה. החיים ללא חשמל מחייבים אותנו לגלות אם אנחנו מסוגלים לייצר עניין, יצירתיות ומשמעות בלי מסכים. כלים ישנים, כמו פסנתר בפינת החדר או משחק פשוט, מקבלים מחדש מקום של כבוד. אנחנו מגלים חברים שלא הכרנו באמת, כי היינו עסוקים בלבדוק מה הם מעלים לרשת במקום להקשיב למה שהם אומרים.

יש גם צד מפתיע לאפלה הזו. כאשר האורות נכבים, השמיים חוזרים להיות גלויים. זיהום האור נעלם, והכוכבים נחשפים במלוא עוצמתם. המראה הזה מזכיר לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול בהרבה מהשגרה הדיגיטלית שלנו. השקט מאפשר למחשבה לנדוד, בלי התראות ובלי הסחות דעת. דווקא ברגעים האלה אנחנו עשויים לגלות יכולות ששכחנו שיש לנו, כמו דמיון, סקרנות וחשיבה עצמאית. החושך הופך להזדמנות לעצור, לסנן רעש מיותר, ולחזור לבסיס.

בסופו של דבר, כאשר האור יחזור, אם וכאשר, אנחנו כבר לא נהיה אותם אנשים. נביט במתג החשמל בהערכה מחודשת, לא כמשהו מובן מאליו אלא כפלא טכנולוגי שיש להשתמש בו בחוכמה. נלמד להעריך גם את השעות של השקט והחשיכה, ואת היכולת שלנו להסתדר גם בלי מסכים. אולי אז נבין שהאור האמיתי אינו מגיע רק מהחשמל, אלא גם מהיכולת שלנו להיות אנושיים, מחוברים וחושבים, גם כשהכול מסביב מחשיך.