אור לגויים – דן מגן

בכתבה הזו אני הולך לקחת הפסקה מחגיגות החנוכה בשביל לנסות להסביר את הבנתי של תופעת האנטישמיות המודרנית. מאז שהייתי ילד קטן תמיד שמעתי על ההצלחה היהודית ברחבי העולם. ההצלחה התרבותית והפיננסית שלנו מבוטאת בייצוג החריג שלנו במדע, בקולנוע ובפיננסים, אך לצורך כתבה זו אמחיש אותה בעזרת דוגמה אחת. איך מיעוט יכול לזכות בכמעט רבע מפרסי הנובל, והרי היהודים מרכיבים רק חמישית אחוז מאוכלוסיית העולם? בכתבה זו אנסה להסביר איך האנטישמיות ניזונה משאלות כאלה, איך ייתכן כי עם מצליח כל כך, שתרם רבות לאנושות כולה, שנוא על ידי רבים, ומה עלינו לעשות כדי להילחם בה.

אני גדלתי בבית חילוני וציוני, ולכן הייתי חשוף להסבר הסוציולוגי לאנטישמיות לאורך כל הילדות שלי. למרבה הצער, אנחנו נוטים לפשט את ההסברים שלנו לאנטישמיות, כי קשה לראות איך רוע יכול להיות מבוצע על ידי אנשים טובים. הרי על כך כתבה ארנדט ב"דוח על הבנאליות של הרוע". טבע האדם חשוף ללחצים פסיכולוגיים וחברתיים שעשויים להוציא ממנו פעולות מזעזעות. ההסבר הסוציולוגי שמלמדים אותנו בבית הספר הוא גרסה מפושטת של ההסבר שאני מצאתי. הוא מפושט בשביל שלא יתעורר ספק לגבי הרוע של האנטישמים.

אנחנו נוטים לקטלג אנשים באופן דיכוטומי. קל לראות את האנטישמים לדורותיהם כמקור הרוע, אך הסתכלות זו לא מכירה במורכבות המציאות האנושית. לכולנו יש בחירה חופשית מתי לבחור בטוב ומתי לבחור ברוע. האנטישמים עמדו בדיוק כמונו בפני אותה בחירה. בעולם אחר ובסביבה שונה הם יכלו להציל ילדים באפריקה. מה שקובע את טיב האדם הוא לא פעולותיו בזמני נוחות ושלווה, אלא כאשר הוא עומד למבחן. הרצון להציג אותם כרוע טהור גורם לכך שלעיתים אנחנו מרגישים שבכך שאנחנו מסבירים תופעות סוציולוגיות, כמו אלו שעמדו מאחורי השואה, אנו מגמדים את עוצמת הפשעים שבוצעו, אך לא כך הדבר.

ההסבר הסוציולוגי לאנטישמיות מורכב ומכיל מספר מרכיבים, ביניהם הפער התרבותי והדתי בין היהדות לנצרות, המבנה של החיים היהודיים בגולה, מהפכת הלאומיות והנטייה האנושית לפחד מהאחר.

הפער התרבותי והדתי בין היהדות לנצרות גרם לחלק גדול מהפילוג החברתי שהוביל לאנטישמיות. היהודים דחו את ישו כמשיח וכאלוהים, והנוצרים ראו זאת כחילול השם. בנוסף לכך, המיתוס שהיהודים היו אחראים למותו של ישו תרם להצגתם כמקור הרוע מהפרספקטיבה הנוצרית.

חלקים ניכרים מהחיים היהודיים בגולה התקיימו בקהילות מבודדות. היהודים שחיו בהן נבדלו מהמדינות שבהן חיו באמצעות שפה, תרבות, חינוך ומנהגים. הם זכו למשפט בבתי משפט משלהם, למדו תורה, קיימו מצוות וייחלו לחזור לירושלים. רובם לא חלקו את אותו חזון לאומי של המקומיים, וזה הוביל לכך שהם נטו לפעול בשביל עצמם ולאו דווקא בשביל המדינות שלהם. היהודים השיגו השכלה גבוהה וחזרו לתרום לקהילה שלהם. בעיני המקומיים הדבר נתפס ככפיות טובה. חשוב לציין שהבידוד היהודי נבע מגורמים דתיים וחברתיים מורכבים. התלמוד מזהיר מפני התבוללות, והיהודים פחדו ממנה מאוד. האנטישמיות והבידוד תרמו זה לזה באופן מעגלי. ככל שיותר מעשי פרעות ופוגרומים התרחשו, גברה ההסכמה היהודית שעליהם להתגונן ולהשיג כוח בשביל לשמור על הקהילות הפגיעות שלהם.

בתחילת המאה התשע עשרה התחילה תנועת הלאומיות לצבור תאוצה באירופה. היא הובילה להחלפת ההסתכלות האינדיבידואליסטית בהסתכלות קבוצתית. ההסתכלות הקבוצתית מפשטת תהליכים חברתיים ותרבותיים ומגדירה שההיבט החשוב ביותר בזהותו של אדם הוא הלאום שלו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הלאום הגרמני חשש מחורבן. הם ניסו להבין מה גרם להפסדם המר במלחמה, אך בעקבות החשיבה הקבוצתית הם לא האשימו טעויות אנוש, אלא האמינו שזוהי אשמתה של קבוצה שלמה. כמו תאוריות קונספירציה רבות, ההסתכלות האנטישמית של הנאצים התבלבלה בין תהליכים חברתיים ותרבותיים לבין מטרה מוצהרת. השילוב של הלאומיות עם פחד מהאחר, סכנה קיומית וחשיבה קבוצתית מוגזמת תרם להפיכתם של הנאצים ללאומנים קיצוניים.

הגורם המהותי ביותר, לדעתי, בתופעת האנטישמיות הוא הפחד האנושי האוניברסלי מהאחר. יש לנו נטייה להסתכל על אנשים עם תרבות שונה משלנו ולהניח לגביהם את הגרוע ביותר. אני מאמין שאף על פי שהנטייה הזו היא אוניברסלית, יש לנו בחירה חופשית האם אנחנו רוצים להישאר בפחד. בדיוק כמו שהגורמים האחרים אינם מצדיקים פעולות אנטישמיות, הפחד מקבוצות אחרות לא מצדיק את הריחוק מהן. הבחירה האם להיחשף לאנשים אחרים תמיד תישאר בידינו. זה חשוב מאוד שנפגוש אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, כדי שהפערים החברתיים לא יהפכו לשנאה.

המסר המרכזי שהרקע של האנטישמיות לימד אותי הוא שעלינו לבחון את האדם שמולנו על בסיס אינדיבידואלי ולא קבוצתי. על מנת ליצור לאומיות מתפקדת שלא הופכת ללאומנות, עלינו להגדיר את חזון המדינה באופן ברור וליצור אוכלוסייה שמאמינה בחזון הזה. עם זאת, בסיטואציות מדינתיות מורכבות, כמו זו שלנו עם הערבים, צריך להתייחס לאנשים על פי פעולותיהם ולא על פי הקבוצה שאליה הם משתייכים. אתם חופשיים ללמוד לקחים שונים ממני, אך העיקר הוא שתלמדו מזה משהו, כי זו הדרך היחידה שבה נוכל להשתפר.

"לזכור ולא לשכוח" היא סיסמה שנזרקת בקלות בימינו, וכתלמיד תיכון שמעתי אותה פעמים רבות. אני מוצא אותה ריקה, לא מפני שהתוכן אינו נכון, אלא כיוון שאני מאמין שבניסיון לזכור איבדנו את הלמידה. הזיכרון נהיה שינון ריק ותו לא. תזכרו ותלמדו, כדי שזה לא יחזור על עצמו לאף אחד לעולם.