כשעצמאות הופכת לעסקת VIP: מה שעומד מאחורי שחרור החטוף האמריקאי עידן אלכסנדר

ביום שני, ה12 למאי, שוחרר החטוף האמריקני האחרון שנותר בחיים, בעסקה מפתיעה עבור הממשל הישראלי. אחרי 584 ימים בשבי חמאס בעזה, עידן אלכסנדר, חייל-לשעבר אמריקאי עם אזרחות כפולה, שוחרר מהעינויים הקשים של חמאס. נשמע כמו סיפור הצלחה? אולי. אך מאחורי החיוכים, הדגלים המתנופפים והברכות הפוליטיות, מסתתרת מציאות מסריחה- עסקה שנדמית ככזאת אשר בוצעה על בסיס אינטרסים פוליטיים ולא ערכים. בכתבה זו, אסקור את המניעים הפרטיים של טראמפ לביצוע העסקה ואת הבעייתיות של גישתו כלפי נושא זה.

שחרור עידן בהחלט היה אירוע מעורר תקווה. הוא הועבר דרך מצרים, נמסר לידי נציגי ארה"ב, והוטס הישר לבדיקות רפואיות, כאשר הוא צפוי לטוס בקרוב לקטאר להיפגש עם נשיא ארצות הברית טראמפ. אך למרות שמדובר באירוע שזכה לכותרות נרגשות ברשתות האמריקאיות, על פי מקורבים, טראמפ התעקש להוציא לפועל את העסקה לא בגלל מספר החטופים שנמצאים במצב בריאותי מדאיג ולא בגלל לחץ בינלאומי, ואפילו לא בגלל שיקולי מוסרי, אלא בעיקר מפני שעידן הוא אזרח אמריקאי. כשיש אמריקאי במצוקה, זאת ההזדמנות להיראות טוב בבית. בעולם של טראמפ, כל משבר הוא הזדמנות לתמונה טובה ועסקה טובה עוד יותר. כל השאר? נמתין ל"הזדמנות" המתאימה.

מעבר לכך, מדובר גם במאבק סמוי על דעת הקהל - נראה שטראמפ, שכבר מזמן למד לשלב בין ביזנס לפוליטיקה, משתמש בסיפור השחרור של עידן כדי להעצים את הדימוי שלו כ"גיבור", מציל אצילי של אמריקאים. הביקורת מצד ישראל, מן הסתם, לא איחרה לבוא. בארה"ב ובעולם תהו: האם הנשיא מתכוון לפעול רק כשמדובר באחד מהשורה שלו? בכותרת הראשית בעיתון ניו יורק טיימס העסקה אפילו תוארה כ"עוקפת ישראל", ואף הודגש כי: "המגעים עקפו גורמים ישראלים, במה שרבים פירשו כעוד סימן לעלייה במתיחות ביחסים בין טראמפ לנתניהו. לפי גורם ישראלי המעורה בנושא, ישראל למדה על העסקה לשחרור אלכסנדר רק יממה לפני שבוצעה". בערוצי תקשורת אחרים, במיוחד בעולם המערבי, העסקה תוארה כ"מחווה" או "מתנה" לטראמפ, כדי להיות בצד הטוב שלו, אם צד כזה עדיין קיים. 

אכן התברר שקטאר, המתווכת המרכזית בעסקה, לא השאירה את טראמפ בידיים ריקות. לפי דיווחים שונים, לא רק שהנשיא בירך בחום את הקטארים, אלא גם קיבל מהם "מתנה סמלית": מטוס בואינג פרטי חדש בשווי 40 מיליון שקל, שכמובן, אין לו שום קשר ישיר לעסקה. ברור. בדיוק כמו שטראמפ לא קשור למחלוקת באקלים, רק חתם על טופס שבמקרה היה עסקה עם תעשיין נפט. אם המטוס הגיע עם מיני בר ואינטרנט אלחוטי, מה טוב. למרות זאת, האם מתנה יוקרתית שכזאת מקטאר לא שולחת מסר קצת מוזר לגבי סדרי העדיפויות?

קצת רקע על המתווכים החמודים של טראמפ: מדינת ההתארחות של הנהגת חמאס, שנחשבת לבת ברית יציבה של ארה"ב, (שכרגע נראית הרבה יותר יציבה מאשר הברית עם ישראל), הפכה למתווכת קבועה בעסקאות רגישות. היא משחקת תפקיד כפול: מצד אחד, היא שומרת על קשרים עם המערב ומנסה לשמר תדמית של מתווכת נייטרלית, אך מצד שני, ממשיכה לממן גופים שמעורבים ישירות בלחימה ובשבי :). הקשר בין טראמפ לקטאר אינו חדש. במהלך כהונתו הראשונה, טראמפ שמר על יחסים חמים עם מדינות המפרץ, במיוחד כאשר היו מעורבות בנושאים כלכליים. כעת, המטוס שקיבל (לכאורה) כמתנת התחנפות, מעלה סימני שאלה: האם מדובר בתמורה עבור עסקה הומניטרית? או אולי בחלק מיחסים מסחריים מתהדקים? מצרים, שנמצאת בשכנות גיאוגרפית לעזה, שומרת על תפקידה המסורתי כמתווכת, אך נזהרת מלהתערב יותר מדי. תפקידה המרכזי- להוות מסדרון שקט לעסקאות, מבלי להכתים את ידה באחריות ישירה.

לצורך השוואה, לעומת הנשיא הנוכחי, היחסים שביידן קיים עם מדינות היה שונה במעט. לדוגמה, מערכת היחסים בין זלנסקי וביידן הייתה חמה, לפחות בתחילתה. במהלך הפלישה הרוסית, ביידן היה מהמנהיגים הראשונים שהביעו תמיכה באוקראינה, שלח סיוע, וקיים שיחות תכופות עם זלנסקי. אולם לאורך הזמן, הקונגרס האמריקאי התחיל לגלות עייפות מהמעורבות במלחמה, והיחסים נעשו מתוחים, בעיקר על רקע הבירוקרטיה האמריקאית והוויכוחים התקציביים. בהשוואה לכך, טראמפ מציג קו ברור: אמריקאים תחילה, ולא משנה באיזה מחיר. ואכן, סיפור שחרורו של עידן מאפשר לו להבליט את ההבדלים - כשביידן מהסס או פועל במסגרת דיפלומטיה זהירה, טראמפ "חותך" עסקאות.

הבעיה היא שהגישה הזו מתעלמת מהמורכבות שבשטח - מהעובדה שישנם עשרות חטופים ששוב פעם נשארו מאחור, ומהצורך לפעול בצורה קולקטיבית ולא אינדיבידואלית.

מעבר למסר הערכי, יש כאן גם מסר כלכלי-פוליטי ברור: טראמפ בונה מחדש את התשתית הכלכלית שלו לקראת הבחירות, תוך כדי ניצול אירועים דרמטיים לחיזוק קשרים אסטרטגיים. מערכת היחסים עם קטאר יכולה להניב לו לא רק תמיכה תקשורתית, אלא גם תרומות, קשרים עם משקיעים מהמפרץ, ואף דלת פתוחה להון פוליטי עתידי. מהצד השני, נראה שטראמפ מחליש את הקשר ההדוק בין ארצות הברית וישראל, ומבצע עסקאות חיוניות בשטחי המדינה, ללא ידיעתנו ואפילו ללא ידיעת נתניהו ה"BFF" שלו.

ההשלכות העיקריות הן מוסריות: מדינות עלולות להבין שמעבר לערכים, נדרשת להן גישה ישירה של שוחד לפוליטיקאים על מנת להציל את אזרחיהן. והטרור? עלול ללמוד מהלקח: החזקת חטוף בעל דרכון אמריקאי שווה יותר - ממש כמו נייר ערך על שוק אפור.

לאור סיבות אלו, השמחה בישראל הייתה מעט מהולה בתסכול. מצד אחד, שחרור כל חטוף, הוא יום חג. מצד שני, העסקה הזו הדגישה את חוסר האונים של ממשלת ישראל מול חמאס, ואת התלות הגוברת בתיווך זר. בנוסף, היא שמה זרקור על כך שמדינה זרה, אפילו ידידותית, מוכנה לפעול כשמדובר באזרח שלה, אך נמנעת מלהפעיל לחץ משמעותי לשחרור כל החטופים. מאז מתקפת 7 באוקטובר, עשרות אזרחים - ישראלים, זרים, ילדים וקשישים, הוחזקו בעזה בתנאים לא אנושיים. אמנם חלקם שוחררו בעסקאות מוקדמות, אך רבים נותרו מאחור: ללא קול או תקווה ממשית. התחושה הקשה היא שמה שלא קורה בארצות הברית, לא מקבל עדיפות. שוחרר אחד, אך 58 עדיין נותרו מאחור בסדרי העדיפויות של טראמפ.

המסר שצריך להדהד הוא פשוט: כל חטוף – אם הוא אזרח ישראלי, תייר, בדואי, תושב חוץ - הוא עולם ומלואו. לא ניתן להסתפק ב"החזרנו מישהו" ולמחוא כפיים. זהו מבחן מוסרי, עקרוני, הומניטרי. במדינה דמוקרטית ובקהילה בינלאומית שמתגאה בערכים, לא ייתכן שחטופים יהיו מדורגים לפי הדרכון שהם נושאים. עידן אלכסנדר ראוי ביותר לשחרור - אבל כל אחד אחר ראוי לא פחות. ואם בשביל לשחרר אדם אחד, טראמפ קיבל מטוס, אולי הגיע הזמן שנשאל: מה נצטרך לתת כדי להחזיר את כל השאר? כשעסקאות הומניטריות הופכות לנדל"ן פוליטי, האזרחים הם אלה שנשכחים מאחור.

המסר שלנו: לא שוכחים אף אחד. כל החטופים - עכשיו הביתה.