כשהכול משתנה ביום אחד – מאמריקה של ספטמבר לישראל של אוקטובר

 מאת: עידן פרנקל י"ב 4

יש ימים שמתחילים כמו כל יום אחר, אבל בתוך שעות ספורות העולם מתהפך, והחיים כבר אינם כפי שהיו. תאריכים כאלה חקוקים בזיכרון הקולקטיבי של עמים שלמים. בארצות הברית זהו ה־11 בספטמבר 2001, בישראל זהו ה־7 באוקטובר 2023. שני האירועים שונים בהיקפם ובנסיבותיהם, אך יש להם קו דמיון ברור: תחושת שבר עמוקה, אובדן ביטחון בסיסי וצורך דחוף למצוא את עצמך מחדש.

ה־11 בספטמבר היה יום שבו אמריקה כולה נעצרה. בתוך שעות אחדות קרסו שני מגדלים שסימלו את עוצמתה הכלכלית של המדינה, והפנטגון, סמל כוחה הצבאי, הותקף אף הוא. אלפי משפחות איבדו את יקיריהן, והמדינה כולה התעוררה לשחר של מציאות שונה. לא עוד תחושת ביטחון מוחלטת, לא עוד אמונה כי הבית מוגן תמיד.

 במשך שנים רבות אמריקאים התרגלו לראות מלחמות ומאבקים רחוקים מעבר לים. לפתע הם מצאו עצמם בלב ההתרחשות. האזרחים הפשוטים בניו יורק ובוושינגטון חשו את הטרור קרוב מתמיד. החוויה הזו הפכה לאבן דרך בעיצוב הזהות האמריקאית בתחילת המאה ה־21.

בישראל היה זה ה־7 באוקטובר. בוקר של חג, שבת נינוחה, הפך בתוך דקות לאסון לאומי חסר תקדים. המתקפה על יישובי הדרום גרמה להלם שלא נראה מאז הקמת המדינה. מאות נרצחו, אלפים נפצעו, משפחות שלמות הושמדו, וחיילים רבים נשלחו להגן על היישובים ולהחזיר שליטה. באותו יום הופר האמון הבסיסי של אזרחי ישראל במדינה. רבים חשו נטושים וחסרי אונים. החיילים, הסדירים והמילואימניקים, מצאו עצמם בחזית כשהם מנסים לבלום את המתקפה ולהחזיר תחושת ביטחון מינימלית. האזרחים עקבו אחר המתרחש בחרדה מתמדת, בעוד הצבא כולו נערך למלחמה מתמשכת.

למרות ההבדלים, הדמיון בתחושה בין שני העמים חזק וברור. אמריקאים וישראלים חוו באותם ימים שבר זהותי. שניהם הבינו שהמציאות אינה מובנת מאליה. המילים ביטחון, חוסן והגנה קיבלו משמעות חדשה. שני העמים עברו גם תהליך של אבל קולקטיבי. בארצות הברית נבנו אנדרטאות והוקמו טקסי זיכרון שנתיים. בישראל התקיימו לוויות יום אחר יום, והחברה כולה התעטפה באבל ובתחושת שבר. יחד עם זאת, בשני המקומות עלתה גם השאלה כיצד ממשיכים, איך בונים חיים חדשים בתוך עולם שהשתנה.

התחלה מחדש איננה מחיקת העבר אלא עיבודו ובנייה מחודשת מתוך ההכרה בו. בארצות הברית פירוש הדבר היה להחמיר את נהלי הביטחון בשדות התעופה, להקים מערכות מודיעין חדשות ולהיכנס למלחמות ממושכות במזרח התיכון. זו לא הייתה חזרה לשגרה קודמת, אלא יצירת שגרה אחרת לחלוטין. בישראל התחלה מחדש לאחר ה־7 באוקטובר פירושה התמודדות מתמשכת עם אובדן אישי ולאומי, לצד גיוס עצום של חיילים למילואים. עבור רבים זו מציאות שבה הבית מתמלא באנשים במדים, הרחובות משתנים, והיומיום מתנהל בצל המלחמה. ההתחלה החדשה נבנית סביב הערבות ההדדית, החוסן הקהילתי והאמון המחודש בכוחות ההגנה.

לאחר ה־11 בספטמבר אמריקה התכנסה סביב דגלים וסמלים לאומיים. נוצרה תחושת אחדות זמנית, אך בהמשך היא התחלפה גם בחשדנות ובפיצול פוליטי. המלחמות בעיראק ובאפגניסטן הוכיחו שההתחלה החדשה לא תמיד פשוטה או מוצלחת.

 בישראל נראתה תופעה כפולה: מחד גיסא, ביקורת חריפה על הנהגה ומוסדות; מאידך גיסא, פרץ אדיר של התנדבות אזרחית. אלפי אנשים הביאו אוכל, ציוד וביגוד לחיילים. משפחות שלמות פתחו את בתיהן לעקורים. מערכות שלמות של סיוע נפשי נבנו בתוך שבועות ספורים. החיילים והמילואימניקים הפכו לדמות המרכזית סביבן התלכדה החברה. הם נתפסו כסמל ההגנה והנכונות להקריב כדי שהחיים יוכלו להמשיך.

מאחורי כל אירוע לאומי מסתתרים סיפורים אישיים. אמריקאים רבים התמודדו עם אובדן הורים, ילדים וחברים. ישראלים רבים מתמודדים מאז ה־7 באוקטובר עם מציאות קשה של שכול, של פציעה ושל בני משפחה שנמצאים בשבי. כל משפחה כזו שואלת את עצמה מדי יום כיצד ממשיכים הלאה. כמו כן, גם החיילים עצמם נושאים על כתפיהם עול כבד. רבים מהם משרתים חודשים ארוכים הרחק מהבית, חלקם נפצעים ואחרים נופלים בקרב. משפחותיהם נאלצות להסתגל לשגרה של חוסר ודאות ולחיות בתחושת דאגה תמידית. ההתחלה החדשה של חייל או משפחה שכולה נראית שונה מאוד מהתחלה חדשה של מי שחי בעיר רחוקה מהחזית, אך לכולן משותף הצורך להמציא את עצמן מחדש.

השאלה הגדולה היא כיצד מאזנים בין זיכרון להתחדשות. אם מתמקדים רק בזיכרון, קיים סיכון לשקוע בעצב מתמשך. אם בוחרים רק בהתחדשות, קיימת סכנה לשכוח ולמחוק. האתגר הוא לשלב בין השניים. בארצות הברית בנו אתר הנצחה במרכז ניו יורק כדי לזכור את הנספים. לצד זאת התחדשה העיר והמשיכה להיות מרכז עולמי של תרבות וכלכלה. בישראל מוקמות אנדרטאות לטובת חללי ה־7 באוקטובר והמלחמה שאחריו, אך במקביל נבנים מחדש יישובים שנהרסו ומוסדות חינוך נפתחים מחדש. החיילים משמשים לא רק מגן, אלא גם עדות חיה לכך שהחיים נמשכים.

האנדרטה והמוזיאון לפיגועי ה־11 בספטמבר

כאשר הכול משתנה ביום אחד אי אפשר לחזור לאחור. ההתחלה החדשה היא לא דף נקי, אלא בנייה מתוך חורבות. היא שזורה בכאב ובזיכרון, אך גם באמונה שניתן ליצור עתיד טוב יותר. ב־11 בספטמבר האמריקאים למדו שהם פגיעים אך גם חזקים. ב־7 באוקטובר הישראלים למדו מחדש מהי ערבות הדדית ומה תפקידם של החיילים והאזרחים כאחד. בשני המקומות התברר שהתחלה מחדש איננה ויתור על הזיכרון, אלא להפך – היא בנייה מתוך הזיכרון והפיכתו ליסוד של חיים חדשים. גם בארצות הברית וגם בישראל השאלה נותרה זהה: איך בונים חברה שמסוגלת לחיות עם העבר ועדיין לייצר עתיד. התשובה אולי אינה חד־משמעית, אך היא מתחילה ברגע שבו כל אדם, כל חייל וכל משפחה בוחרים בכל בוקר להמשיך הלאה, למרות הכול.