חוגגים עצמאות בשבי

השנה חגגנו את יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל. אבל עדיין, השנה הזאת מרגישה אחרת. היא מרגישה פחות חגיגית, פחות קלילה. משהו בלב כבד יותר. כי השנה, בזמן שאנחנו חוגגים עצמאות, יש עדיין עשרות אזרחים ישראלים שנמצאים בשבי של חמאס ברצועת עזה.

מאז השביעי באוקטובר, היום שבו פרצה מתקפות האיבה, חייהם של עשרות משפחות בישראל השתנו באופן דרסטי. החטופים לא חזרו. והם לא לבד – גם המשפחות שלהם, שחיות בחוסר ודאות, כאב ודאגה, מרגישות שגם הן נמצאות במעין שבי. יום העצמאות, שמסמל עבורנו את הרגע שבו קמה המדינה שלנו, המדינה שבה אנחנו אמורים להיות חופשיים, הפך השנה ליום שמעלה הרבה שאלות קשות.

אז מה בעצם חוגגים?

ביום העצמאות אנחנו מציינים את הרגע שבו מדינת ישראל קמה, ב-1948. זהו יום מיוחד שמסמל את החירות של העם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות. זהו יום של גאווה לאומית, של אחדות, של שמחה. אבל השנה האם באמת אפשר לחגוג חירות כשהיא לא שייכת לכולם?

ברחבי הארץ, לא מעט אנשים הרגישו שונה השנה. היו משפחות שבחרו לא להשתתף בחגיגות, או לציין את היום בצורה שקטה ומכובדת יותר. אנשים רבים אמרו שזה לא בסדר לחגוג כשאנשים אחרים, אזרחים כמונו, גברים, נשים אפילו זקנים וילדים, עדיין כלואים. 

במרכז תל אביב, המחאות שנועדו על מנת להחזיר את החטופים, לא עצרו לרגע. גם ביום העצמאות, המשיכו להפגין, להדליק נרות, להניף שלטים עם תמונות החטופים. המסר שלהם היה ברור: "אין עצמאות בלי כולם". כלומר, כל עוד יש אזרחים שנמצאים בשבי, העצמאות של המדינה לא באמת שלמה אפילו מזויפת.

מה חושבים על זה בציבור?

הרבה אנשים בישראל תומכים במסר הזה. הם מרגישים שהחטופים הם חלק מאיתנו, ושאי אפשר להרגיש באמת חופשיים כשהם עדיין כלואים. חלקם כתבו פוסטים ברשתות החברתיות, חלקם בחרו ללבוש בגדים עם הדפסים של תמונות החטופים, וחלקם דיברו עליהם בטקסים בבתי ספר או בקהילות.

אבל יש גם אנשים שחושבים אחרת. הם אומרים שדווקא עכשיו, כשיש כל כך הרבה כאב, פחד ואי-ודאות – חשוב לא לוותר על השמחה. בעיניהם, חגיגות יום העצמאות הן לא הכחשה של המצב הקשה, אלא סוג של הפגנה של כוח. הם אומרים: "חמאס רוצה לפגוע ברוח שלנו – אם נוותר על החג, הם ינצחו". כלומר בכך שלא הפסיקו לחיות את חייהם למרות הטרגדיות הם מפגינים את העובדה שאויבינו לא הפילו אותנו. 

בגלל זה, בהרבה מקומות ניסו לשלב בין שני הדברים. גם לשמוח – אבל גם לזכור. היו טקסים שבהם הזכירו את שמות החטופים, הקריאו מכתבים מהמשפחות, הדליקו נרות זיכרון או ערכו רגעי דממה. בחלק מהמופעים וההופעות הוזכרו החטופים בקול רם, כדי שכולם יזכרו שהם עדיין שם, שאנחנו עדיין מחכים להם.

ומה איתנו, הנוער?

בתור בני נוער, קל לפעמים להרגיש שאין לנו הרבה מה לעשות. הרי אנחנו לא ראשי ממשלה או מפקדי צבא, ואנחנו גם לא יכולים להצביע. לכן אנחנו עלולים לחשוב שאין לנו השפעה בנושא. אבל זה לא לגמרי נכון. על כל אזרח ישראלי – אפילו ילדים – מוטלת האחריות לזכור את החטופים ולזכור את זוועות השביעי באוקטובר, כדי שדבר כזה לא יתרחש שוב. בין אם זה בלדבר על הנושא, לפרסם פוסט, או אפילו ללכת להפגנות – אתם עוזרים לחטופים בכך שאתם מראים שלא שכחנו אותם, ושאנחנו לא מתכוונים להשאיר אותם מאחור.

ייחודיות יום העצמאות של מדינת ישראל

יום העצמאות בישראל הוא לא סתם חג כמו בכל מדינה אחרת. ברוב מדינות העולם, יום העצמאות מציין שינוי שלטוני, סיום של תקופה או מהפכה פוליטית. אבל בישראל, יום העצמאות הוא הרבה יותר מזה – הוא מסמל את התחייה הלאומית של עם שהיה בגלות במשך אלפיים שנה. הוא מסמל את החזרה שלנו לארצנו, את הזכות להגדרה עצמית, את החלום הציוני שהפך למציאות. זה חג שקשור בהיסטוריה עמוקה, בתרבות, ובזהות.

לכן, החיבור בין החופש האישי לבין החופש הלאומי חזק מאוד. כשיש חטופים, זה לא רק כאב אישי – זה כאב לאומי. כי במדינה כמו ישראל, שבה כל אזרח חוגג את השיבה מהגלות, את העצמאות של העם היהודי. הפגיעה בחופש של כל חטוף היא פגיעה בכולנו. זה מה שהופך את החג הזה למיוחד כל כך, וזה מה שהופך את הכאב של יום העצמאות הזה לעמוק כל כך.

מבט קדימה

כולנו מקווים שיום העצמאות הבא יהיה אחר. מקווים שבשנה הבאה נוכל לחגוג בלי ששום דבר יכביד לנו על הלב. שכל החטופים יחזרו ושהמלחמה הארוכה הזאת תסתיים. 

אנחנו חוגגים השנה עצמאות – אבל גם מזכירים לעצמנו שהיא עדיין לא שלמה, לא כל עוד החטופים לא הוחזרו הביתה. כל עוד החטופים לא בבית, כל עוד יש אזרחים ישראלים שנמצאים בשבי – נמשיך לדבר, להיאבק, ולזכור.

כי עצמאות אמיתית היא חופש לכולם – לא רק לרוב. 

אני מאחל לכולכם חג עצמאות שמח והמשך שנת לימודים מוצלחת.