חג הפסח הגדול בימי יאשיהו מלך יהודה

חג הפסח הוא אחד החגים החשובים ביותר בתורה ובמקרא, ומוזכר רבות. אולם, כמעט ואין תיעוד מימי המלכים של חגיגות הפסח. בימי המלך יאשיהו, נחגג הפסח בצורה יוצאת דופן שלא נראתה כמוה מאות שנים בעם ישראל. אם כן, מה היה כל כך מיוחד בחג הפסח הזה? מדוע פסח יאשיהו מתועד בתנ"ך? ומי היה יאשיהו?- יהב נח אטלס, כיתה י'1

רקע היסטורי

שמו של יאשיהו נֶחְזָה מעל ל-250 שנה לפני שנת לידתו. בזמן שירבעם היה למלך הראשון על מלכות ישראל לאחר פילוג המלוכה מבית דוד, הוא בנה מזבח בבית-אל. נביא ששמו בלתי ידוע, הגיע לבית-אל מממלכת יהודה וניבא למלך כי יום יבוא ויהיה מלך לבית דוד שיהרוס את הבמות: "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לְבֵית-דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ". אותו המלך נקרא בשם יאשיהו, ומחבר ספר מלכים מדגיש מאוחר יותר כי יאשיהו קיים את הדבר עליו נאמר עוד בשלהי המאה ה-10 לפני הספירה.

יאשיהו היה המלך ה-16 בממלכת יהודה (חי בשנים 648-609 לפנה"ס). הממלכה קמה לאחר מות שלמה, בעת שאירע הפילוג בין ישראל ליהודה בשנת 928 לפני הספירה. בממלכת יהודה השושלת השלטת הייתה בית דוד. בין מלכי בית דוד שמוזכרים בתנ"ך, מצויים כמה מלכים שפעולותיהם היו טובות כמו יהושפט, עוזיה וחזקיהו, אך יאשיהו הוא הבולט מעל כולם.

הסבא-רבא של יאשיהו, חזקיהו, מתואר בתור מלך צדיק שעלה לשלטון לאחר מות אביו, המלך אחז, שנחשב למלך מרושע. בזמנו סולקה עבודת האלילים מממלכת יהודה, וחזקיהו חיזק את עבודת הכוהנים ובית המקדש. בשנת 14 לחזקיהו עלה צבאו של סנחריב מלך אשור על ירושלים, ואיים להשמיד את העיר. חזקיהו התפלל ל-ה', וישעיהו הנביא בן תקופתו העביר לו מסר מאת האל שצבא אשור יובס, מה שאכן קרה כי הוא הפסיד בקרב על ירושלים. אף על פי כן, האשורים החריבו מעל 40 ערים ביהודה במסעם, ויהודה נותרה בתור ממלכה מצומצמת הכפופה לאשור למשך כ-70 שנה.

לאחר מות חזקיהו, מלך מנשה על יהודה – הוא נחשב לאחד המלכים המרושעים ביותר, וטימא את העבודה בבית המקדש. מנשה מלך 55 שנה, שבהן ע"פ המסופר ה' החליט כי ממלכת יהודה תיענש ותיחרב בגלל חטאיה. בנו של מנשה היה אמון, שמלך רק שנתיים, עד שקשרו עליו עבדיו והרגו אותו. אנשי יהודה הרגו בתורם את הרוצחים – עבדי אמון, והמליכו את יאשיהו בנו תחתיו.

יאשיהו מלך יהודה

יאשיהו היה מלך ייחודי בין כל מלכי בית דוד, ונתוודע לסיבה זאת בהמשך הכתבה. הוא החל למלוך בגיל 8 (לאחר רצח אמון אביו), ומלך במשך 31 שנה. הוא מתואר כמלך צדיק וישר שלא עזב את דרכי ה' מעולם. בגיל 16 הוא החל לדרוש ל-ה', לאחר שבמשך 60 שנה השפעת העבודה הזרה שהוחדרה בידי מנשה ואמון השתלטה על ירושלים. בנוסף, ע"פ עדויות ארכיאולוגיות, בתקופת מלכות יאשיהו נחלשה ממלכת אשור, שהייתה האימפריה הגדולה במזרח התיכון באותה תקופה.

בשנה השמינית למלכותו, נאמר כי יאשיהו "הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו" כלומר הפסיק לעבוד לעבודה הזרה ועבד את ה', ובשנתו ה-12: "הֵחֵל לְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן-הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת". באותה תקופה נודעו חפצי עבודה זרה ומקומות פולחנה בכמה שמות בתנ"ך, כמו פסילים, מסכות, אשרים, מצבות ומזבחות. עדויות ארכאולוגיות חושפות כי בעיר העתיקה נמצאו הרבה פסלים של אלים כמו הבעל והאשרה, ואליהם היו עובדים אנשי יהודה בבתיהם הפרטיים. דבר נוסף בתנ"ך המעיד על היחלשות ממלכת אשור והתפשטות ממלכת יהודה, הוא כי יאשיהו הרס את מבני העבודה הזרה משבט נפתלי בגליל העליון, ועד לשבט שמעון ששכן בנגב. כלומר, יאשיהו הגדיל את תחום שלטונה של ממלכת יהודה, וגם נמצאו מצודות המתוארכות לתקופתו.

בשנה ה-18 למלכותו, יאשיהו שלח מספר אנשים בכירים אל הכוהן הגדול חלקיהו בבית המקדש, על מנת להודיע לו כי עליו לתחזק את המקדש מתוך כספי התרומות של העם. חלקיהו פיקח על העבודות במקדש, אולם לפתע תוך כדי בֶּדֶק הבית נמצא ממצא ייחודי – ספר תורה עתיק שהשתמר בבית המקדש. חלקיהו הודיע לבכיר בממלכת יאשיהו בשם שפן הסופר: "סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'". שפן הביא את ספר התורה ליאשיהו, והקריא אותו לפניו. מסופר בתנ"ך, שכאשר יאשיהו שמע את דברי ספר התורה, הוא קרע את בגדיו לאות אבל וצער. המחקר המקראי אומר כי חלקיהו מצא את ספר דברים, אחד מספרי התורה, הכולל את נאומיו האחרונים של משה ואת אזהרתו לעם ישראל, ובגלל שהוא שמע את הדברים הלקוחים מספר דברים יאשיהו הביע צער. יאשיהו כל כך התרגש והתפעם, עד שאמר לשליחיו: "לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר נִתְּכָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת-דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עַל-הַסֵּפֶר הַזֶּה."

הכוהן הגודל ו-4 שליחי המלך יאשיהו הלכו אל נביאה בשם חולדה, שתגיד לו את דבר האל. חולדה ניבאה כי אכן הדברים שיאשיהו שמע מתוך ספר התורה הם נכונים, ויהודה תיענש. אולם, בגלל שיאשיהו "נכנע" כאשר שמע את דברי ספר התורה, האל לא יעניש אותו בימיו: "הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל-אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא-תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו."

לאחר ששליחי המלך חזרו ליאשיהו וסיפרו לו על הביקור אצל חולדה, הוא לא נותר המום במקומו, אלא החליט לעבור משלב הדיבורים לשלב המעשים. הוא כינס את כל זקני יהודה וירושלים, ואחר כך עלה לנאום בבית המקדש, מול העם. "וְכָל-אִישׁ יְהוּדָה וְכָל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'". לאחר קריאת ספר התורה, יאשיהו כרת ברית עם העם, שבה העם מתחייב להסיר את העבודה הזרה ולעבוד את האל.

העם הרב שהתכנס, עמד בברית וקיבל אותה עליו, ויאשיהו החל בשורה ארוכה של רפורמות דתיות. בספר מלכים מתוארת מציאות בלתי-נתפסת בה מזבחות לבעל ולאשרה (שני אלים כנעניים חשובים) שכנו בתוך בית המקדש. יאשיהו פעל ללא ליאות וצווה את בכיריו לקחת את "כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם", ולמעשה המלך עצמו שרף אותם מחוץ לירושלים. בקרב העם ביהודה, היו גם כוהנים שבמקום לשרת בבית המקדש, הם ואבותיהם הקריבו על המזבחות לאלים אחרים. יאשיהו השבית את עבודתם, והם גם לא הורשו לעבוד את ה' בבית המקדש בירושלים, בניגוד לשאר הכוהנים ששמרו על דרך ה'.

המלך יאשיהו גם נודע כמלך אשר הכרית את "פולחן המוֹלך". "פולחן המוֹלך" זו עבודת פולחן זרה ונוראית, הן מהבחינה הדתית והן מהבחינה האנושית. מנשה מלך יהודה הכניס את הפולחן, שהיה נפוץ אצל עמי הסביבה, ובמיוחד אצל עמי כנען ובני עמון (ממלכה שהתקיימה בירדן של ימינו). מולך היה פסל דמוי אדם, שעליו היו גחלים בוערות. הורים רבים ביהודה היו מביאים את ילדיהם הקטנים, ושמים אותם על הפסל הלוהט של המולך, שם נשרפו. פולחן זה נשמע מחריד ומזעזע, ואנשי יהודה אימצו את המנהג כמו הרבה מנהגים אליליים אחרים בתקופת מנשה. על יאשיהו נאמר: "וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן-הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ."

בנוסף, היה פולחן בו מלכי יהודה היו רוכבים עם סוסיהם בזריחה במסלול קבוע, בתור מחווה לאל השמש. יאשיהו עצר את המנהג, ואפילו שרף באש את מרכבות השמש שיועדו למטרה זו. יאשיהו הכרית מזבחות ליד ירושלים שאותם בנה שלמה מלך ישראל, שבערוב ימיו נטה אחרי עבודת אלים אחרים: "אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי-עַמּוֹן". דבר זה מאוד מפתיע, היות ושום מלך צדיק לפני יאשיהו לא הרס את הבמות שבנה שלמה, ועובדה שהן שרדו בירושלים מעל ל-300 שנה עד בוא יאשיהו.

חג הפסח הגדול בימי יאשיהו

עם מציאת ספר התורה בבית המקדש, יאשיהו ציווה את העם לחגוג את הפסח, כמו שכתוב בספר התורה אותו הוא קרא לפני העם. העם עשה כך, ועל "הפסח של יאשיהו" מסופר, כי פסח כמוהו לא נעשה בעם ישראל מאז ימי השופטים ובתקופת המלכים, כלומר תקופה של מעל 700 שנה!

יאשיהו היה אחראי לכינוס כל הלויים והכוהנים ששירתו בבית המקדש, והורה להם להתחלק למשמרות שלהם (חלוקות פנימיות בתוך עבודת הכוהנים שנהגו מזמן דוד מלך ישראל). הוא הורה ללויים לשחוט את הפסח ביום הארבעה עשר בחודש הראשון (חודש ניסן), להתקדש, ולשתף את קורבן הפסח עם העם ביהודה. יאשיהו בעצמו בתור דוגמא אישית נתן לעם ביהודה מספר גבוה של קורבנות הפסח: "לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי-עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים לְכָל-הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה". בנוסף, הכוהנים והלויים הקריבו 7,600 כבשים ו-800 פרים לקורבנות חג הפסח עבור העם שעלה לירושלים.

תכנון וביצוע של חגיגת פסח כזו בירושלים היו הפקה בסדר גדול מרשים, במיוחד בקנה מידה תנכ"י(!): "וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל-עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל-מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ.. וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל-בְּנֵי הָעָם". בנוסף, הועמדו גם המשוררים, שתפקידם היה לשיר מזמורים מיוחדים בעת הקרבת הקורבנות. "וַתִּכּוֹן כָּל-עֲבוֹדַת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְהַעֲלוֹת עֹלוֹת עַל מִזְבַּח ה' כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ.. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת-הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת-חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים. לֹא-עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר-עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל-יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם."

סופו הטרגי של יאשיהו מלך יהודה

לצערנו ולצער העם שאהב אותו, יאשיהו לא זכה להמשיך זמן רב את מעשיו הטובים ברחבי ממלכת יהודה. בשנה ה-31 למלכות יאשיהו, כאשר ממלכת אשור המשיכה להיחלש (היחלשות אשור הייתה גורם משמעותי לשחרור ממלכת יהודה בזמן יאשיהו), מצרים שהייתה יריבתה בעבר על השליטה באזור, נרתמה כעת לעזור לצבא אשור. האשורים באותו זמן הותקפו בידי בבל, ממלכה שהתפשטה במהירות ושפעם הייתה כפופה לאשור.

יאשיהו, שלא נודע כמלך הלוחם מלחמות, נזעק כאשר שמע כי פרעה-נְכֹה מלך מצרים עתיד לעבור דרך חוף הים התיכון כדי להושיע את מלך אשור. לכן הוא יצא לקראתו למלחמה באזור מגידו. פרעה-נְכֹה הפציר ביאשיהו שלא יעלה אליו למלחמה, היות ומלך מצרים בכלל לא היה מעוניין להילחם נגד יהודה, ואף נתן לו הזדמנות (מאוד נדירה ויוצאת דופן בתנ"ך מצד מלך נוכרי) להסיג את כוחותיו לאחור מבלי שמצרים תאיים על יהודה. אבל, יאשיהו לא שמע לפרעה-נְכֹה, ועלה להלחם איתו בבקעת מגידו.

צבא מצרים זיהה מהר את מרכבתו של יאשיהו, וחיילי פרעה ירו חיצים לעבר יאשיהו ופצעו אותו. יאשיהו נפצע קשות בקרב, ואמר לעבדיו להחזיר אותו לירושלים. הסיום הטרגי היה כאשר יאשיהו נפטר בירושלים, ונקבר יחד עם שאר מלכי בית דוד. אבל כבד ירד על כל העם ביהודה, וירמיהו הנביא, שהיה בן תקופתו של יאשיהו, נשא עליו "קינות" (דברי אבל) כמתועד בתנ"ך.

בן 39 יאשיהו היה במותו, הוא היה המלך העצמאי האחרון של ממלכת יהודה. ב-22 השנים הבאות מלכי יהודה היו כפופים למעצמות זרות. לאחר מותו של יאשיהו, מלכו אחריו 4 מלכים, שכולם הודחו מתפקידם. המלך האחרון, צדקיהו, התפתה למרוד במלך בבל, ואחרי המצור שהטיל מלך בבל על העיר, נחרב בית המקדש, והסתיימה מלכות בית דוד לאחר מעל ל-400 שנה.

דמותו של יאשיהו בתרבות ובארכאולוגיה

יאשיהו נחשב למלך צדיק גם במקורות ההלכתיים, אולם לטענתם יאשיהו יצא למלחמה ומת בגלל שלא הקשיב לנביאים, כמו ירמיהו שטען כי אסור לעם ישראל להתערב במלחמות בין המעצמות הגדולות, כי העם יכול להיפגע ולהינזק מכך.

בדת הנוצרית, יאשיהו נחשב למלך צדיק שמהווה השראה בעבור הנוצרים. קרל הגדול, מלך העם הפרנקי ששלט על מערב אירופה, פרסם צו בו הורה על ארגון הכנסייה. במבוא לצו המלכותי, קרל הגדול מנמק אותו כך: "אנו קוראים בספר מלכים כיצד ביקש יאשיהו הקדוש להשיב את ממלכתו, שניתנה לו מידי האל, אל עבודת האל האמיתי באמצעות הדרכה, תיקון ואזהרה. אינני אומר זאת כדי להשוות עצמי לקדושתו, אלא מכיוון שזו חובתי ללכת תמיד בדרכם של הקדושים".

אין אמנם עדויות ארכאולוגיות ברורות המעידות על יאשיהו, אולם דבר זה נובע מחוסר פריטים המתוארכים לתקופה זו. בעיר דוד, הופיע חותם בשנת 2019 בכתב עברי עתיק, שעליו כתוב "לנתן מלך עבד המלך". ממצא זה הוא מאוד מפתיע מכיוון שנתן מלך מוזכר בספר מלכים ב' פרק כ"ג פסוק י"א, בתור אדם רם מעלה במלכות יאשיהו. דבר אחר המאשש את זיהויו יחד עם מלכות יאשיהו, הוא כי על החותם מוטבע רק שם בלי קישוטים, בעוד שבחותמים אחרים מאותה תקופה יש סמלים כמו ירח, המעידים על אמונה בגרמי השמים. לפיכך, הופעת השם על החותם לבדה מעידה גם על תקופה בה הוסרו סממני העבודה הזרה מממלכת יהודה, ותומך באופי הרפורמות שהנהיג יאשיהו.

יאשיהו מלך יהודה היה מלך בולט ויוצא דופן מבין כל מלכי בית דוד. הוא פעל ללא ליאות להכרית את העבודה הזרה מירושלים בפרט, ובממלכת יהודה בכלל. הנכונות של העם ביהודה ומשרתי בית המקדש לחגוג את חג הפסח תחת השראתו, מראים על דבקותו של יאשיהו ועל האמונה של העם ביהודה כי זהו המלך שיושיע את יהודה. עליו גם נאמר: "וְכָמֹהוּ לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-ה' בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא-קָם כָּמֹהוּ."