התחלה חדשה – ההשלכות של רצח פוליטי על השיח הציבורי

ב־11 בספטמבר 2025 דגלי ארצות הברית הורדו לחצי התורן בכל רחבי המדינה, אך הפעם זה לא היה לזכר קורבנות אסון התאומים. הפעם זו הייתה מחווה רשמית מנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לזכר צ'ארלי קירק – איש תקשורת שמרן, שנורה למוות במהלך אירוע ציבורי בקמפוס אוניברסיטאי ביוטה, לפני פחות משבוע (נכון ל־13.9.2025). מותו של קירק, בגיל 31 בלבד, הותיר אחריו שאלות רבות על התרבות הפוליטית האלימה בארצות הברית, אך חשף גם מציאות עגומה ומטרידה לא פחות תגובותיהם של רבים שחגגו את מותו במקום להתאבל עליו.

ברשתות החברתיות, תחת ההאשטאג #RIPCharlie, לצד הודעות של אבל ותנחומים, החלו לצוץ פוסטים רעים ומלאי שמחה לאיד. ממים, בדיחות ואמירות כמו "העולם הפך למקום טוב יותר היום" או "הוא קיבל בדיוק את מה שמגיע לו" שטפו את הפלטפורמות. כותבים, עיתונאים, ואפילו אנשי ציבור נתפסו כשהם מביעים שמחה על לכתו של אדם צעיר. ההתנהגות הזו חשפה את עומק השנאה בחברה והדגישה עד כמה גדולה התהום הפוליטית בין הצדדים תהום שבמקום להצטמצם הלכה והתרחבה, גם אחרי מותו של איש ציבור.

התופעה העצובה הזו היא סימפטום של חולי עמוק בחברה האמריקאית. במשך שנים השיח הציבורי הפך למלחמת הכול בכול. הפוליטיקה היא כבר לא ויכוח על רעיונות, אלא קרב של טוב מול רע, שבו הצד השני נתפס כאויב מוחלט שיש להשמידו. צ'ארלי קירק, עם סגנונו הרטורי והדיון הציבורי המכבד, היה דמות מפתח בניסיון להציף נושאים שמרניים ולהציג אותם בציבור הרחב, ובמיוחד בקרב צעירים. קירק האמין שהדרך לשינוי היא באמצעות דיבור והקשבה, ולכן הקדיש את חייו לבניית דיאלוג. עבור רבים הוא היה ההתגלמות של האפשרות להביע דעות שונות מבלי להיחשב למתנכר. אולם מותו הטרגי והשמחה שהתלוותה אליו מצד המבקרים הבהירו שמבחינת חלקים מסוימים בחברה התנגדות אינה לגיטימית.

התופעה לא נעצרה בגבולות ארצות הברית. הקרע בין הצדדים פער תהום גם בכפר הגלובלי. ההד הגיע גם לאירופה, שם התבקש הקונגרס האירופי לעמוד דקת דומייה לזכרו של קירק. באופן מטריד, הרוב סירב לכך ואף התחיל לתופף על שולחנות הקונגרס כדי לייצר רעש, על מנת שאחרים לא יוכלו לעמוד דקת דומייה. הנציגים הליברליים ראו בדרישה פרובוקציה, וטענו שאין מקום לכבד דמות שדעותיה נחשבו בעיניהם כגורמות לשיסוי ופילוג. הסירוב הזה שיקף לא רק זלזול באבל הציבורי, אלא גם את העובדה שהשנאה הפוליטית חוצה יבשות, וכי גם בבתי נבחרים מכובדים הערכים של כבוד הדדי ורחמים אינם עומדים בפני המחלוקות הפוליטיות.

על רקע האירועים החלו לצוץ תיאוריות קונספירציה אנטישמיות מצד משפיענים קיצוניים "אנטי־ציונים", שטענו כי מותו של קירק לא היה פיגוע בודד אלא התנקשות מתוכננת של המוסד הישראלי. לפי תאוריות הקונספירציה, הסיבה לכך היא שצ'ארלי קירק לא תמך בהתנהלות של ישראל, ולכן היא "השתיקה" אותו. במציאות, צ’ארלי קירק היה אחד מהאמריקאים בתנועת MAGA שהיו תומכי ישראל הגדולים ביותר. תאוריות שקריות אלה, שנטו לחזק סטריאוטיפים אנטישמיים, הדגישו עד כמה השיח הפוליטי בארצות הברית נגוע בשקרים ובשנאה. השקרים הללו, המופצים ללא בדיקה, מוצאים אחיזה בקרקע פורייה של חוסר אמון והקצנה, והופכים את המציאות למעוותת ומסוכנת.

השאלה הגדולה שנותרת פתוחה היא: לאן פני החברה האמריקאית כעת? האם מותו של קירק יחריף את הקיטוב הקיים, או שמא יהווה קריאת השכמה הכרחית? האם שני הצדדים רק יתבצרו בעמדותיהם, או שהאירוע המזעזע הזה יגרור תנועה של אנשים ממחנה למחנה? הנטייה האנושית הטבעית לאחר אירועים טרגיים היא להתבצר בעמדות המקוריות ולא להתמתן. מעט מאוד הם האנשים שהופכים מתונים יותר לאחר זעזוע או אסון. כפי שחווינו בעצמנו בשנים האחרונות, זעזועים נוטים לחזק את השבטיות והפלגנות. אם המגמה שהחלה בימים לאחר הרצח תתגבר, השנאה והמתח עלולים להגביר את הקיטוב בין הצדדים ואף להוביל למאבקים ומהומות ברחובות, בדומה לאירועים שארצות הברית חוותה בעבר.

הקריאות לבוא חשבון עם אותם אנשים שפרסמו פוסטים המשבחים את הרצח – לפטר, לגרש או להעמיד אותם לדין עלולות ללבות את הקיטוב ולהצית את הרחוב. דיווחים על פעולות של הממשל נגד אותם אנשים כבר החלו לצוץ, מה שמציב את המנהיגות בפני מבחן קריטי.

האם המנהיגות תפעל מתוך רצון לנקמה, שעלול להוביל לרדיפה של אנשים על הבעת דעה קיצונית, או שתבחר בדרך של ריסון והפחתת המתח? האופן שבו תגיב האומה האמריקאית כעת יקבע את עתידה.

בנקודה קריטית זו על מנהיגי ארה"ב להחליט האם יבחרו להילחם בדיבור קיצוני בפעולות קיצוניות עוד יותר – מה שעלול להחריף את הקיטוב החברתי ולהוביל למהומות. מעבר להשלכות הפנים־אמריקאיות, התפתחות זו תשפיע על המערכת הפוליטית העולמית. כיצד יגיבו דמוקרטיות באירופה וברחבי העולם, כולל ישראל, להתמודדות האמריקאית עם דיכוי חופש הביטוי?

מותו של קירק מציב גם את העיתונות, התקשורת והרשתות החברתיות בפני מבחן. במציאות שבה פלטפורמות דיגיטליות מתדלקות ומעצימות שנאה, יש עליהן אחריות כבדה. השאלה אינה רק האם הן ימשיכו לאפשר שיח רעיל תחת מסווה של "חופש ביטוי", אלא גם האם הממשל יתערב כדי להגביל אותן. הרצון להילחם בדיבור מסית הוא מובן, אך ניסיונות של הממשלה להכתיב לתקשורת אילו תכנים מותרים ואסורים עלולים להוביל למדרון חלקלק שבו חופש העיתונות וחופש הביטוי ייפגעו באופן דרמטי. האתגר העומד בפני הממשל והתקשורת כאחד הוא למצוא את האיזון העדין שבין הגנה על חופש הביטוי, המעוגן בחוקה האמריקאית, לבין מניעת תכנים מסיתים שעלולים להוביל לאלימות נוספת. הדרך שבה יבחרו להגיב תקבע לא רק את אופיין, אלא גם את עתיד החברה והשיח הציבורי כולו.

אולי דווקא מתוך המשבר הנוכחי יצמח שינוי מבורך. ניתן ללמוד מדרך העימותים שניהל קירק עצמו עם אנשים שהתנגדו לדעותיו: פנים אל פנים, בכבוד הדדי, ללא התלהמות ומבלי להסתתר מאחורי מסכים או מסכות. הוא השתמש בטיעונים ענייניים ובדוגמאות מבוססות, במקום לפנות להתקפות אישיות. זוהי דוגמה וקריאה לפעולה עבור המנהיגות והתקשורת לבצע "אתחול" של התרבות הפוליטית בארצות הברית.

למרות הקיטוב העמוק, יש להגיע להסכמות בדרכי דיון ציבורי, ולא באמצעות אלימות, רציחות או מהומות ברחובות. על החברה האמריקאית להכיר בכך שלצד השני יש דעות שונות, אך הוא אינו אויב. ההחלטות החשובות חייבות להתקבל אך ורק בדרכים דמוקרטיות: דרך הבחירות, המחוקקים, הממשל, ובפיקוח של מערכת המשפט והכול בכפוף לחוקה.

אולי זוהי העת אף לבצע תיקון חוקתי שיתאים את המבנה הדמוקרטי לעידן הנוכחי. תיקון שיגדיר מחדש את גבולותיו של חופש הביטוי, ויבחין בינו לבין קריאה מפורשת לאלימות. רק כך תוכל החברה להתנהל באופן בטוח במציאות מקוטבת, ולמנוע הידרדרות נוספת לאלימות מילולית ופיזית כאחד.

והשאלה שנותרת פתוחה עבורנו, בישראל, היא האם נשכיל להסתכל על קריאת ההשכמה הזאת מאחותנו הגדולה? האם ננסה לעצור את ההידרדרות בתרבות הפוליטית שלנו, לפני שיהיה מאוחר מדי?