הרגעים הבלתי נשכחים בספורט העולמי לשנת 2024:

שנת 2024 שנגמרה בשבוע זה כללה בתוכה רגעים רבים: שנה אזרחית ראשונה מתחילת המלחמה הקשה והשנה עצמה עברה בצל המלחמה הנמשכת, האבדות הרבים שגבתה ועוד גובה המלחמה. אך יחד עם זאת, היו גם רגעים חיוביים שניתן לקחת משנה זו: המבצעים המוצלחים של המוסד והצבא, החיסולים של האויבים שהחלו את המלחמה: יחיא סינוואר וחסן נסראללה שחבר אליו במלחמה ויחד איתם קטיעת הכוח של חמאס וחיזבאללה והשקט שהרווחנו כתוצאה מכך בצירוף להשתלטות על סוריה עקב בשאר אל אסד שירד מכוחו. החלטתי בכתבה זו להסתכל על הצד החיובי של שנת 2024, ובסיכום שנה לבחון את הרגעים הבלתי נשכחים של 2024 בספורט העולמי: שנה בה הייתה לנו גם יורו ואולימפיאדה ועוד רגעים רבים מעניינים ובלתי נשכחים.

סימון ביילס מפסידה ומשתחווה

בכדורגל ובכדורסל, הענפים ששולטים בסדר היום, ספורטיביות היא דבר נדיר. התחזויות, התנפלויות על השופט ועבירות מכוערות הן מנת חלקנו. המצב כל כך רע עד שאפילו האוהדים דורשים מהשחקנים שייגשו לשופט אם הם חושבים שמגיע להם פנדל, כי הגינות זה שם נרדף לפראייריות.

באה סימון ביילס והראתה שאפשר אחרת. אפשר להראות פגיעות ועדיין להיות נערצת (כמו בטוקיו), ואפשר לצאת גדולה עם פרגון ליריבה העיקרית שלך, להשתחוות בפניה, וליצור רגע בלתי נשכח.

אחרי ההתמוטטות הנפשית באולימפיאדה הקודמת, ביילס הגיעה לפריז וזכתה בשלוש מדליות זהב בקרב־רב האישי, בתחרות הקבוצתית ובשולחן הקפיצות. היא הגיעה כפייבוריטית הברורה גם בגמר הקרקע, אבל "פישלה" והסתפקה במדליית הכסף. אבל סימון לא תיתן לכישלון לנהל אותה, היא ניחנה בכישרון־על להיות ספורטאית־על וגם בת אדם. היא יודעת כמה בהתעמלות הכל שביר, ואיך שבריר שנייה של חוסר ריכוז עלול למחוק עבודה של שנים. היא יודעת שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו, ולכן לא היססה להיענות להצעה של ג'ורדן צ'יילס להשתחוות בפני המנצחת, רבקה אנדרדה הברזילאית. יש לה מספיק מדליות זהב, אז למה לא לפרגן גם לאחרות? בטח אם מדובר באנדרדה. לשתיהן סיפור חיים דומה: ילדות בעוני מחפיר וזינוק לפסגת העולם. זה היה הפודיום המשולש השחור הראשון בהתעמלות (למרות שצ'יילס איבדה לאחר מכן את הארד בערעור), והן הפכו אותו לעוד יותר בלתי נשכח.ביילס התעלתה בפריז וביצעה את הקאמבק הגדול אי פעם, אבל ההתעלות הרוחנית הייתה חשובה יותר. אנחנו אוהבים אולימפיאדה כי זה מדהים לראות איך אנשים מותחים גבולות כדי להצליח. ביילס וצ'יילס הראו איך גם ברגע אישי גדול אפשר לשים את האגו בצד ולחגוג ביחד. זה לא רגע אולימפי, זה שיעור לחיים.

תום ראובני זוכה בזהב אולימפי סנסציוני

שלושה אלופים אולימפיים היו לישראל לפני פריז 2024. גם בתסריט הכי בדיוני, תום ראובני לא היה אמור להיות הרביעי. עד הקיץ האחרון הוא לא זכה מעולם במדליה בתחרות בוגרים גדולה, ולכל היותר הצליח לדגדג את הפודיום. אפילו את הכרטיס למשחקים הוא השיג רק ברגע האחרון. איך זה נגמר כולנו יודעים: עם השמעת "התקווה" על הפודיום בפריז (סניף מארסיי), כשעל צווארו מדליית הזהב היחידה מתוך שבע המדליות שהשיגה המשלחת בכחול־לבן. האלוף האולימפי המפתיע בתולדות המדינה.

הגלדיאטור תכול העיניים הגיע לעיר עמוסת אוכלוסייה מוסלמית, ראה דגלי פלסטין בכל פינה וניהל מאבק שהתנהל ברוח שלא תמיד התייצבה לעבודה, אבל עם נשק סודי שלא היה ליריבים: מאמן שהיה בעצמו אלוף אולימפי, גל פרידמן. הניסיון ובעיקר קור הרוח עזרו לראובני בן ה־24 להגיע לתחרות השיא בקריירה שלו ברמת מוכנות מקסימלית.

הוא סיים את המוקדמות במקום השני, עלה ישירות לשיוט חצי הגמר, סיים גם שם במקום השני ועלה לגמר. בכך כבר הבטיח מדליה והמשקל ירד מהכתפיים. בלי אופוריה, אלא בשיא הפוקוס ולעיני משפחתו שחיכתה על החוף במארסיי (כולל אחיו שנלחם בעזה וקיבל אישור מיוחד להגיע), ראובני התעלה על גולשים מנוסים ומעוטרים יותר. ממצוף למצוף הוא רק הגדיל את הפער, ובסיום זינק למים בסלטה של פורקן ושמחה. גם הדגל שלא נפתח בטקס המדליות לא הרס את המסיבה. ככה זה כשמשיגים זהב אולימפי עשרה חודשים אחרי 7 באוקטובר. השמעת התקווה, בטח בעיר כל כך עוינת, גרמה לצמרמורת אצל כולנו שם, כמו גם אצל מי שצפה מהארץ.

זה היה שיאו של היום האולימפי המוצלח ביותר בתולדות ישראל, שכלל גם מדליות כסף של ארטיום דולגופיאט ושרון קנטור.

הטיל של לאמין ימאל לחיבורים של צרפת

עברו רק 20 דקות מפתיחת חצי גמר היורו בין ספרד לצרפת באליאנץ ארנה במינכן, אבל הקהל כבר עשה קולות של ייאוש. זה היה תסריט ידוע מראש: צרפת עלתה ליתרון מוקדם משער דרדלה, ועכשיו לך תכבוש נגד נבחרת שעד אז, בחמישה משחקים בטורניר, ספגה רק שער אחד. מפנדל.

הכדור נע במסירה ארוכה מההגנה הספרדית לכיוון הרחבה הצרפתית. זה לא רק האזור שבו מתנפצות התקוות הטובות על המוקשים שזורע דידייה דשאן, אלא המקום שבו אתה מזכיר לעצמך מי זו באמת ספרד: אלופת העולם בכל הזמנים במשחק המקדים. נבחרת נטולי התכלס. אקדמיות של אקדמיות שמצמיחות את החומר הכי טוב לתבניות כדורגל נהדרות, אבל שום דבר בקדימה שחושב מחוץ לקופסה. זו הבעיה התמידית של הכדורגל הספרדי. מסי ורונאלדו פרחו על המשבצת הזו.

הכדור מגיע לאולמו, ניתז משחקן הגנה צרפתי לאלבארו מוראטה. מוראטה מוסר אחורה מסירה קצרה ללאמין ימאל, עוד לא בן 17. המצלמה מאחור נותנת תמונת מניפה נפלאה על המצב הזה, רגע לפני שמומלכים פה מלכים: שישה שחקני הגנה צרפתים בלבן פלוס שוער עם אלרגיה לגולים, ומולם חמישיית הנסיכים הספרדית באדום. מוראטה פותח ימינה, אולמו שמאלה ופביאן רואיס מצטרף אליו. ימאל עם הכדור, 25 מטר וקצת ימינה מהשער. מאחוריו המנצח רודרי. ניקו וויליאמס לא בתמונה.

ימאל מזיז את הכדור שמאלה. כלום. ימינה. כלום. הוא חוזר שמאלה. אפשר להחזיר אחורה לרודרי שיבנה מחדש וימסור שמאלה. אלופי העולם במשחק מקדים. זהו רגע ההתגלות. לימאל אין ספק מה הוא הולך לעשות. בן המהגרים מהשכונה הכי ענייה בפאתי ברצלונה, האיש שנמשח על ידי מסי, ונמשך אחרי מסי לברצלונה ולאדידס. הוא יחבר בין המהגר לספרד, בין התבניות של לה מאסיה לדמיון החופשי, האיש שישים את חותמת התכלס על כל התיאורטיקה הספרדית.

הוא מרים את רגל שמאל. בלי תנופה. והכדור עף לרשת ומכריע את המשחק 2:1 לטובת ספרד.

לסיכום, אלה רגעים בלתי נשכחים שיעזרו לנו לזכור את שנת 2024 בצורה החיובית שהיא הייתה, כתבה זו חשובה מאוד כי משמשת כ"חור הצצה ורוד" אל שנת 2024 הייחודית שהייתה לנו.