top of page

שנה חדשה, סוריה חדשה? בואו נכיר את השלטון החדש של סוריה.

יעל מרגולין


סירי, נגני בבקשה את "בא לשכונה בחור חדש"


לאחר עשרות שנים של שלטון בלתי מעורער של משפחת אסד, סוריה מתעוררת למציאות חדשה. הדגל הרשמי של המדינה אולי לא שונה –אבל תחושת התקווה והחשש מורגשת בכל פינה. מתקפת המורדים בסוריה החלה ב-27 בנובמבר, 2024. בהובלת היאת תחריר א-שאם והצבא הסורי החופשי, המורדים כבשו שטחים ניכרים של המדינה, עד שהצליחו להביא להפלת שלטון אסד ב-8 לדצמבר ולבריחתו מהמדינה. סוריה עומדת בפני אתגרים אדירים – שחזור ערים הרוסות, חידוש הכלכלה ואיחוי הקרעים החברתיים. 


עם עליית השלטון החדש, המורדים לשעבר, שעמדו במרכז ההתקוממות, מוצאים עצמם בתפקיד מפתיע: מנהלי מדינה. הקואליציה החדשה, שמורכבת מבריתות בין קבוצות מורדים, גולים, וכמה פוליטיקאים, מבטיחה עידן חדש – אם כי אף אחד עוד לא סגור מה זה בדיוק אומר. הקואליציה החדשה, המשלבת קבוצות שונות מהמפה הפוליטית והדתית של סוריה, מתמודדת עם אתגר מסובך ביותר. איך משלבים אינטרסים של פלגים יריבים?


האידיאל שמוביל את הקואליציה החדשה הוא אחדות, אבל בשטח זה כמו לנסות לשלב מוזיקה קלאסית עם להקת רוק. כל צד רוצה להוביל, אבל אף אחד לא בטוח מה הקצב הנכון. מצד אחד, קבוצות כמו "צבא סוריה החופשית" ו"החזית האיסלאמית" מבקשות לשמור על זהותן הדתית או האידיאולוגית, ומצד שני, קולות חילוניים ממדינות המערב דוחפים לכיוון מודרני ודמוקרטי יותר.


מה עם שאר השכנים? טורקיה, שתמכה בחלק מקבוצות המורדים במהלך המלחמה, כבר לוחצת על דמשק לאפשר לה נתח מהשיקום הכלכלי. הצבא הטורקי עוזר בהתקפות בחלקים מהמדינה בניסיון לכרסם מהשטח הכורדי.  איראן, מנגד, פחות מרוצה. אחרי שנים של תמיכה באסד, היא מוצאת את עצמה מחוץ למשחק. אחרי שהשקיעה אינסוף משאבים ותמיכה באסד, רוסיה לא מתכוונת לעזוב את הבמה בקלות. פוטין כבר שלח איגרת ברכה רשמית לממשל החדש, ואיתה מתנה קטנה – כנראה טנק מצופה זהב או מנוע גרעיני. אבל האמת היא שרוסיה נמצאת בדילמה: מצד אחד, היא רוצה לשמר את האינטרסים שלה במדינה. מצד שני, הממשל החדש לא נראה מוכן להיות עוד "בובה על חוט".  


יש שיאמרו שסוריה יכולה להפוך למדינה דמוקרטית משגשגת – דובאי של מזרח התיכון העליון. עם קואליציה שמייצגת פלגים שונים, יש פוטנציאל לאחדות ולבניית מדינה שוויונית, חופשית ומודרנית. אולי אפילו נזכה לראות את שוק אל-חמידיה בדמשק מתמלא בתיירים, אולי אפילו ישראלים? לעומתם, יש המזהירים מפני פיצוץ פנימי. עם כל כך הרבה אינטרסים סותרים, השלטון החדש עלול לקרוס תחת כובד הציפיות. תוסיפו לכך את הלחץ החיצוני מטורקיה, איראן ורוסיה, ויש סיכוי שהמסיבה תסתיים מוקדם מהצפוי – ולא בצורה חגיגית במיוחד.  


בתסריט האידיאלי, השלטון החדש בסוריה מנצל את עמדת הפתיחה שלו כדי לייצר תקדים היסטורי ביחסי ישראל-סוריה. מנהיגי הקואליציה מבינים כי הדרך לבנות מדינה חזקה עוברת דרך כלכלה יציבה, והם מחליטים לשים בצד את היריבויות הישנות לטובת אינטרסים משותפים. 


בתרחיש הגרוע, השלטון החדש בסוריה מתגלה כאוסף פלגים יריבים שלא מצליחים למצוא שפה משותפת – עם עצמם או עם אחרים. הקואליציה הסורית החדשה מתחילה להתרסק מבפנים- מריבות בין פלגים אתניים, דתיים ופוליטיים מביאות לעימותים אלימים ברחבי המדינה, וסוריה שוקעת לעוד מלחמת אזרחים פנימית. חלק מהפלגים, שרוצים להוכיח את כוחם או לזכות בלגיטימציה, בוחרים להפנות את זעמם כלפי ישראל. מתקפות קטנות לאורך הגבול מתחילות שוב, וישראל נאלצת להגיב – מה שמביא להחרפת המצב. 


איראן ורוסיה, שמסרבות לוותר על השפעתן, חוזרות לשחק תפקיד פעיל ומחמשות את הפלגים השונים. ישראל מוצאת את עצמה מתמודדת עם חזיתות חדשות, והאזור כולו נגרר להסלמה. ללא תמיכה בינלאומית וללא שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים (כולל ישראל), הכלכלה הסורית ממשיכה לקרוס. האזרחים, שמחפשים מוצא, נודדים בהמוניהם למדינות שכנות, ומלחמת הפליטים חוזרת לכותרות. סוריה הופכת ל"מדינת צללים" נוספת, שדה קרב לאינטרסים זרים, ואיום מתמיד על יציבות האזור כולו. ישראל נאלצת להגביר את נוכחותה הצבאית בגבול הצפון, ומשאבים שהיו יכולים ללכת לחינוך וכלכלה מופנים שוב פעם לצרכים ביטחוניים.


בין שני הקצוות הללו יש מרחב גדול של אפשרויות – חלקן קרובות יותר למציאות האופטימית, אחרות לעתיד מורכב יותר. התוצאה תלויה בהחלטות השלטון החדש, ברצון הטוב של המעצמות, ובעיקר ביכולת של שני הצדדים – סוריה וישראל.


מה לגבי היחסים של הממשל החדש עם ישראל? בינתיים, הממשל משחק את הקלפים שלו בזהירות.  היחסים עם ישראל הם עניין עדין, אך הקולות מתוך דמשק מעידים על שינוי בגישה. האם אנחנו עדים לשחר של עידן חדש ביחסים בין שתי המדינות, או שמדובר בעוד סיפור אהבה-שנאה מזרח תיכוני? קשה לדעת. מה שבטוח הוא שהמציאות בסוריה, כמו תמיד, מצליחה להפתיע אותנו – לפעמים לטובה, לפעמים... פחות.


בראש המנהיגות החדשה, עומדת דמות מפתיעה – אבו מוחמד אל-ג׳ולאני. המפקד לשעבר של חזית אל-נוסרה, הקשורה בעבר לאל-קאעידה, הפך לאחת הדמויות המובילות בקואליציה הסורית החדשה. מי הוא באמת, ומה יש לו להציע לסוריה?  



אל-ג׳ולאני נולד באזור דיר א-זור שבמזרח סוריה. עם השנים, הוא נשאב לתוך האידיאולוגיה האיסלאמיסטית ונמשך למאבקים נגד משטר אסד, שבו ראה סממן של דיכוי ו"פוליטיקה של פחד". הפריצה הגדולה שלו הגיעה כשהפך למנהיג חזית אל-נוסרה במהלך מלחמת האזרחים, כשהוא מוכיח שהוא לא רק לוחם בשטח, אלא גם אסטרטג פוליטי מחושב. אף על פי שהיה קשור בעבר לאל-קאעידה, הוא ניתק את הקשרים הארגוניים עם הארגון ב-2016 והחל לעצב לעצמו דימוי חדש – כזה של מנהיג לאומי ולא רק דמות קיצונית. הוא קרא לאיחוד הפלגים השונים, וטען כי סוריה לא יכולה לשוב לשלטון דיכוי כמו זה של אסד. בנוסף, במקום רטוריקה ג׳יהאדיסטית בוטה, הוא החל להדגיש את הצורך בשיקום המדינה, בשיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית, ובבניית מוסדות דמוקרטיים (עד כמה שזה נשמע אירוני, בהתחשב בעברו).  הוא מציג עצמו כמי שמוכן להקשיב לכל הפלגים – מוסלמים, נוצרים, כורדים ואפילו חילוניים.  


עם זאת, יש כאלה שמטילים ספק רב בכנותו. יש הטוענים שהעבר הג'יהאדיסטי שלו לא נעלם, והוא עשוי להשתמש במנהיגותו כדי לקדם אינטרסים של קבוצות דתיות קיצוניות. פלגים חילוניים ומיעוטים אתניים חוששים שאל-ג׳ולאני אינו רואה אותם כחלק מסוריה העתידית, אלא כגורמים שהוא צריך "לסבול". ישנם חששות שהוא עלול ליפול שוב לידיים של רוסיה, איראן או קבוצות קיצוניות אחרות שרוצות לקדם את האג'נדה שלהן באזור.  


הוא שותף, הוא אויב, או פשוט מחושב? בנוגע לישראל, עמדתו של אל-ג׳ולאני היא בגדר חידה.  מצד אחד, הוא מדבר על דיאלוג: בראיונות שנערכו לאחרונה, מסר שהוא "לא מחפש מלחמות נוספות, העם הסורי צריך הפסקה", אבל הוסיף שהיחסים תלויים בכך שישראל תכבד את זכויות העם הסורי. למרות זאת, יש ספקות: האם מדובר בשינוי אמיתי או בניסיון זמני לקנות זמן? גורמים מסוימים בישראל מביעים חשש שהיחסים עלולים להתדרדר שוב, אם אל-ג׳ולאני ימצא שזה משרת את האינטרסים שלו.  


בסופו של דבר, אל-ג׳ולאני והקואליציה ניצבים בפני אתגר אדיר: איך לשמר את תמיכת עמו תוך כדי התמודדות עם הקשיים של שיקום המדינה, כל זאת מבלי לאבד את המומנטום הפוליטי שלהם. האם אל ג׳ולאני יוכיח שהוא באמת מסוגל להוביל את סוריה לעידן חדש? או שמא העבר שלו יכבול אותו שוב למסלול של כאוס? ימים יגידו. בינתיים, נותר רק לאחל לשלטון החדש בהצלחה.



コメント


bottom of page