הסכמי אוסלו – ניסיון לפתוח דף חדש במזרח התיכון

 מאת: עידן פרנקל, י"ב 4

בספטמבר 1993 התרחש אחד האירועים הדרמטיים והמשמעותיים בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ובנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נחתמו הסכמי אוסלו בין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת, ושר החוץ שמעון פרס. המחזה, שבו לחצו שלושת המנהיגים ידיים לעיני העולם כולו, נחרת בזיכרון הקולקטיבי כסמל לתקווה גדולה. זה היה ניסיון אמיתי לפתוח דף חדש במזרח התיכון ולחולל שינוי היסטורי, שנראה באותם ימים כמעט בלתי אפשרי.

תמונה מפורסמת של לחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן, בספטמבר 1993.

הסכמי אוסלו נועדו בראש ובראשונה להיות התחלה מחדש. הם ביטאו ויתור על העבר העקוב מדם ועל דפוסי החשיבה הישנים, ובמקומם ניסיון להניח יסודות לשותפות חדשה. בפעם הראשונה הכירה מדינת ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, והפלסטינים מצדם הכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל בגבולות מוסכמים. מעבר למשמעות המשפטית והפוליטית, היה כאן רגע נדיר שבו שני עמים עייפים מסכסוך ארוך קיוו לפתיחת פרק חדש של שלום.

כדי להבין את משמעות ההסכם יש לזכור את הרקע שקדם לו. מאז מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בשטחים שנכבשו, והמתח מול הפלסטינים הלך וגבר. בשלהי שנות השמונים פרצה האינתיפאדה הראשונה, שהתבטאה בהפגנות עממיות, באירועי טרור ובתגובה צבאית קשה. התמונות של צעירים פלסטינים מיידים אבנים מול חיילים חמושים התפשטו ברחבי העולם, ויצרו לחץ בינלאומי כבד על ישראל. מנגד, החברה הישראלית חוותה פגיעה יומיומית בביטחון האישי, והבינה שהמשך שליטה ישירה בכל השטחים יוצר מציאות בלתי אפשרית. מתוך תחושת מיצוי האלימות התגבשה ההבנה שיש לנסות מהלך חדש.

בראשית שנות התשעים נפתחו שיחות חשאיות בנורווגיה בין נציגים ישראלים ופלסטינים. המפגשים התקיימו הרחק מאור הזרקורים, כדי לאפשר דיבור חופשי ללא חשש מהתנגדויות פנימיות. המודל שנדון היה הדרגתי, ולא פתרון סופי לכל הסוגיות. הוא כלל הקמת רשות פלסטינית שתנהל את חיי היומיום של האזרחים, לצד נסיגות מדורגות של ישראל מהשטחים המאוכלסים. הרעיון היה שהאמון ייבנה שלב אחרי שלב, ושבמהלך השנים ניתן יהיה להגיע להסדר קבע.

כאשר נחשפו התוצאות בוושינגטון, ב־13 בספטמבר 1993, העולם כולו צפה בטקס מרגש. יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים באירוע ששודר לכל בית. לא היה זה עוד טקס דיפלומטי רגיל, אלא רגע שהעביר מסר כי אויבים מרים יכולים לבחור בדרך אחרת. בישראל הורגשה תחושת התחדשות אמיתית, ורבים האמינו שהילדים שלהם יגדלו למציאות אחרת. ברחובות נשמעו שירים, נאומים נישאו, ובקרב החברה האזרחית החלה לפרוח שפה חדשה של שלום ושיתוף פעולה.

במסגרת ההסכמים נקבעה הקמת מוסדות פלסטיניים עצמאיים, והחלה העברת סמכויות בתחומי חינוך, בריאות וכלכלה. הפלסטינים הניפו דגלים חדשים וראו בכך התחלה של בניית זהות לאומית. עבור ישראלים רבים הייתה זו הבטחה לביטחון יציב יותר ולחיים עם פחות אלימות. גם שיתוף פעולה ביטחוני הוגדר כחלק מהתהליך, ונראה היה שהוא יכול להגן על שני הצדדים.

עם זאת, הקשיים לא איחרו להגיע. מן הרגע הראשון נשמעו קולות חריפים משני הצדדים. בישראל חלקים בציבור טענו כי מדובר בוויתור מסוכן על ארץ ישראל ועל ביטחונה. בקרב הפלסטינים היו שטענו כי מדובר בהסכם חלקי, שאינו מבטיח מדינה עצמאית ואינו מתמודד עם סוגיות ליבה כמו ירושלים והפליטים. כאשר גל פיגועים קשים שטף את ישראל בשנות התשעים, האמון הציבורי התערער במהירות.

השבר הגדול הגיע בנובמבר 1995, כאשר ראש הממשלה יצחק רבין נרצח על ידי מתנגד להסכם. הרצח לא היה רק פגיעה במנהיג, אלא מכה קשה לחלום השלום. עבור רבים בישראל זה סימן את קץ התקופה שבה האמינו באמת בשינוי. למרות שממשלות ישראל הבאות ניסו להמשיך את התהליך, האמון הלך ונשחק. בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, והיא המחישה עד כמה רחוקה הדרך לשלום. החברה הישראלית חוותה גל טרור חסר תקדים, והאמונה בהסכמים קרסה כמעט לחלוטין. בצד הפלסטיני, האכזבה מהרשות הפלסטינית, שהזדהתה עם שחיתות וחוסר יכולת, הביאה לתסכול ולתחושה של החמצה גדולה.

ובכל זאת, גם לאחר האכזבות לא ניתן להתעלם מהשפעת ההסכם. הרשות הפלסטינית שקמה בעקבותיו ממשיכה להתקיים ולנהל חלקים מהשטחים עד היום. ההכרה ההדדית בין ישראלים לפלסטינים הפכה לעובדה מוגמרת, והעולם ממשיך לראות ברעיון שתי המדינות בסיס לפתרון עתידי. גם אם השלום לא הושג, עצם הניסיון נתפס כהוכחה שדיאלוג יכול להחליף אלימות.

מעבר להשפעה המעשית, הסכמי אוסלו שינו גם את השיח הציבורי. דורות של צעירים ישראלים ופלסטינים נחשפו לרעיון שהשלום הוא יעד אפשרי. תקופה זו הטביעה חותם גם בתרבות, גם באמנות וגם בשיח האקדמי. בעולם הרחב נחשבה אוסלו לניסיון אמיץ, שניתן ללמוד ממנו כיצד מנהיגים מוכנים לקחת סיכונים למען עתיד טוב יותר.

היום, כאשר האזור עדיין מתמודד עם מתחים וחוסר יציבות, הסכמי אוסלו משמשים נקודת ייחוס. עבור חלק הם סמל לתקווה שאבדה, אך עבור אחרים הם תזכורת שהשלום אינו רעיון דמיוני אלא מטרה אפשרית. עצם העובדה ששני עמים עייפים מסכסוך הצליחו לשבת יחד ולחתום על מסמך היסטורי, מוכיחה שגם בלב עימות מר ניתן לנסות לפתוח דף חדש.

בסיכומו של דבר, הסכמי אוסלו היו ניסיון אמיץ להביא שינוי וליצור התחלה מחדש ליחסים בין ישראלים לפלסטינים. הם עוררו תקווה עצומה, והציבו חזון של שלום שבו שני עמים יכולים לחיות זה לצד זה. המציאות אמנם מנעה מכך להתקיים, והאלימות חזרה לשלוט, אך נותר זיכרון חד וברור של רגע שבו נדמה היה שהכול אפשרי. מורשת אוסלו ממשיכה ללוות את הדיון המדיני עד היום, והיא מזכירה שגם בלב סכסוך מלא בדם אפשר לבחור לנסות לחלום על שלום.