המסע שבו הפכנו לעדים: שבוע בפולין שלא אשכח לעולם- עידן פרנקל י"ב 4

המסע שבו הפכנו לעדים: שבוע בפולין שלא אשכח לעולם

שכבת י״ב של תיכון הנדסאים יצאה למסע בן שמונה ימים בפולין. ביקרנו בבתי כנסת עתיקים, גטאות, מוזיאונים, ומעל הכול – במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו ובמיידנק. בכל ערב קיימנו מפגשי עיבוד עם היועצת לימור והמורה לספרות מלי, שהעניקו למסע משמעות נוספת. זהו סיפור המסע כפי שאני חוויתי אותו, מסע שבו ההיסטוריה הופכת לנוכחת, והזיכרון עובר לידיים שלנו.

 הדרך שאי אפשר להתכונן אליה באמת

שנים דיברו איתנו על המסע לפולין. אמרו שהוא משנה אנשים, שהוא מכניס פרופורציות, שהוא נותן להבין מה זה להיות חלק מעם עם עבר כואב. היו לנו פגישות מקדימות בבית הספר, שיחות והכנות. אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לרגע שבו אתה עומד מול המקומות עצמם.

יום הראשון למסע – קטוביץ' ובית הכנסת באושווינצ'ים

הטיסה יצאה ביום ראשון בלילה. בשני בבוקר נחתנו בפולין והתחלנו את המסע עייפים אך דרוכים. הנחיתה הייתה שקטה, כמעט רגילה מדי, והרגשנו מיד את הפער בין מדינה שחיה את שגרת יומה לבין המטען הרגשי שאנחנו הבאנו איתנו. לאחר הנחיתה בקטוביץ' והתעכבויות קצרות, יצאנו מהשדה לעבר בית הכנסת באושווינצ'ים, אשר נמצא במרחק קצר ממחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. כיום מתגוררת שם בעיירה רק יהודיה ישראלית אחת אשר דואגת לשמר את בית הכנסת, עם זאת, לפני השואה הייתה שם קהילה יהודית, כ-3,000 איש, שהיוו כ-40% מאוכלוסיית העיר.

בערב הגענו למלון באושווינצ'ים. כבר מהלילה הראשון הרגשנו את התערובת המוזרה של עייפות ומחשבות שלא ניתנות לעיבוד מלא.

יום השני למסע – אושוויץ 1 ואושוויץ 2 בירקנאו

זה היה היום שידענו שיהיה הקשה ביותר.

התחלנו באושוויץ 1, המשמש כיום כמוזיאון. השלט "ARBEIT MACHT FREI" ניצב מעל הכניסה. נאמר עליו הרבה, אך כשמבינים מה התרחש שם, מבינים שהמשפט הזה הוא ציניות מרה. העבודה לא שחררה איש. המוות הוא ששחרר מהעבודה.

בתוך המוזיאון עברנו בין אוספים היסטוריים שמקפיאים את הנשימה. נעליים. מזוודות שעליהן כתובים שמות. שיער. כל צעד במוזיאון גרם להבין עד כמה המערכת הנאצית הייתה מדויקת, אכזרית ומתוכננת.

עמדנו מול תצוגות שגרמו לאותה תחושת כובד. זה היה מקום שבו הרוע הפך מנייר למציאות. ערימות הנעליים, המזוודות והמשקפיים הופכות את הסטטיסטיקה המזעזעת של מיליוני נרצחים לסיפור אישי. כל פריט כזה היה שייך לאדם שלם, עם משפחה, חלומות ותקוות, שחייו נקטעו באכזריות.

לאחר מכן עברנו אל אושוויץ 2 בירקנאו, מחנה ההשמדה העצום. השער המפורסם, המסילות, הצריפים שהשתרכו עד האופק. אין צורך בדמיון. השטח העצום מספר את הסיפור לבד. עמדנו על נקודת הסלקציה, ניסינו להבין איך אנשים בגילנו עמדו כאן, מבולבלים, מורעבים, ומופרדים ממשפחותיהם.

בערב התקיים מפגש עיבוד עם היועצת לימור ועם המורה לספרות מלי. הן היו איתנו בכל ערב ויצרו מרחב בטוח לשיחה. חגית, המדריכה, לא השתתפה בערבי העיבוד. זה היה הזמן שלנו ושל הצוות החינוכי להתמודד עם מה שראינו. באותו ערב הרגשנו באופן ברור שאנחנו לא רק מבקרים, אלא אנחנו נושאי עדות.

יום השלישי למסע- טרנוב ויער הילדים

היום השלישי למסע התמקד בטרנוב ובטרגדיה הבלתי נתפסת שליוותה אותה. המדריכה שלנו, חגית, הובילה אותנו ליער זבליטובסקה הסמוך, הידוע בכינוי המצמרר "יער הילדים". היא הסבירה לנו שיש כאן שמונה בורות ירי המוניים. הסיפור המרכזי והקשה ביותר הוא של 800 ילדי בית היתומים מטרנוב, שנרצחו כאן בדם קר. 

אך חגית הדגישה בפנינו נקודה חשובה: היא נמנעת מלקרוא למקום רק "יער הילדים". זאת מכייון שלדעתה חשוב לזכור שבעשרות אלפי הנרצחים הקבורים כאן (ההערכות מדברות על כ-10,000 עד 20,000 קורבנות), היו גם מבוגרים רבים, גברים ונשים, ואין לשכוח את סיפורם של אלה שלא היו ילדים, אך מצאו את מותם באותם בורות אכזריים. העמידה שם הייתה תזכורת כואבת לרוע המוחלט, ולחובה לזכור כל קורבן, ללא 

הבדל גיל.

יום הרביעי למסע– בלז׳ץ: המקום שבו המוות היה מיידי

בלז׳ץ היה אחד הימים המערערים ביותר במסע.

חגית הסבירה לנו שהמקום אינו נקרא "מחנה" כמו אושוויץ, אלא מפעל השמדה. לא היו שם מגורים או עבודה. האנשים שהגיעו לשם הושמדו בתוך כשעה וחצי מרגע הגעתם. הרכבת נכנסה, האנשים ירדו, הובלו אל חדרי הגזים, וכבר כשקבוצת אחת הושמדה – רכבת הבאה כבר הייתה בדרך. לא היו "אסירים" בבלז׳ץ. היו רק קורבנות.

באתר הזיכרון ישנו שטח גדול מלא אבנים כהות. חגית הסבירה שהאבנים הכהות יותר מסמלות את בורות השריפה, המקום שבו נשרפו הגופות לאחר ההשמדה. ההליכה שם הרגישה כמו הליכה מעל הלחישות האחרונות של אותם אנשים.

בניגוד למחנות שנשמרו, מבלז׳ץ כמעט לא נשאר דבר. הנאצים פירקו הכול כדי למחוק את העקבות. רק לאחר המלחמה הוקם האתר לזיכרון.

בערב התקיים מפגש רגשי נוסף. כאן הבנו עד כמה הערבים נותנים משמעות למסע. הם איפשרו לשאול שאלות, לשתף ולדבר על מה שבלב.

יום החמישי למסע – לודז׳ ותחנת רדוגוש

ביום זה ביקרנו בלודז׳, עיר שהייתה בה קהילה יהודית עצומה. הסתובבנו באזורי הגטו ושמענו מחגית על החיים שהיו שם. ראינו רחובות שנראים תמימים לחלוטין, אך כששומעים את הסיפורים, כל חלון הופך לעדות אילמת.

אחד המקומות המשמעותיים ביותר היה תחנת הרכבת רדוגוש. משם נשלחו יהודי לודז׳ למחנות ההשמדה. המקום נשמר כאתר זיכרון. הבניין לא צועק, לא מראה תמונות קשות, אך השתיקה שלו חזקה יותר מכל תצוגה. היא מלווה בצמרמורת שלא עוזבת מהר. 

בערב התקיים שוב מפגש עיבוד. השיחות נעשו עמוקות יותר ככל שהמסע התקדם.

יום השישי למסע – גן החיות לובלין, מוזיאון תולדות עם ישראל  

נסענו לגן החיות בלובלין. מנהל הגן בזמן המלחמה הסתיר יהודים במרתף קטן מתחת לביתו. זהו סיפור של אנושיות במקום שבו כמעט לא נותרה אנושיות. סיפור שמראה שגם בחושך מוחלט יכולים להיות אנשים שבוחרים באור. 

הגענו לוורשה וביקרנו במוזיאון תולדות יהודי פולין. בניגוד לרבים מהאתרים במסע, המוזיאון הזה עוסק גם בחיים היהודיים: תרבות, אמנות, יצירה וקהילה. זו הייתה נקודת אור, רגע שמראה שלא הכול מסתכם בשואה, אלא גם בחיים עשירים שנמחקו.

בערב התקיימה קבלת שבת במלון. הייתה תחושת קרבה מיוחדת, המסע גרם לגיבוש השכבה.

יום השביעי למסע – מיידנק 

היום האחרון היה מהחוויות החזקות ביותר במסע.

מיידנק הוא המחנה היחיד שנשמר כמעט במלואו. לא משוחזר. לא בנוי מחדש. הוא פשוט עומד כפי שהיה. הצריפים, תאי הגזים, המשרפות, הארובה, ואתר האנדרטה שבה מאוחסן האפר. זהו מקום שבו המציאות מכה בלי הכנה מוקדמת. ההליכה שם מרגישה כמו הליכה בתוך צילום היסטורי שקם לחיים.

לסיום המסע התקיים טקס פרידה. שרנו וסיכמנו את החוויה יחד.

בערב טסנו חזרה לארץ. הפעם כבר לא היינו רק תלמידים שיצאו למסע, אלא כאלה שחזרו ממנו עם משהו שלא יישכח לעולם.

מתי הופסקה פעולת מחנות ההשמדה שבהם ביקרנו?

בלז׳ץ – פעל בין מרץ 1942 לדצמבר 1942. זהו מפעל השמדה שבו נרצחו כ־600 אלף יהודים. אושוויץ 1 ואושוויץ 2 בירקנאו – ההשמדה פעלה בעיקר בין 1942 ל־1944. המחנה שוחרר בינואר 1945. מיידנק – פעל מינואר 1942 עד יולי 1944. זה המחנה הראשון ששוחרר כמעט בשלמותו.

סיכום – למה הייתי צריך להיות שם

המסע לפולין אינו טיול. הוא שיעור על היסטוריה, על זיכרון, על זהות ועל אחריות. כשחזרתי הבנתי שאנחנו הדור האחרון שעוד רואה את המקומות האמיתיים. ולכן עלינו לשאת את העדות הלאה. לא רק לקרוא, אלא לספר. לא רק לזכור, אלא להבין.

זה היה מסע קשה, עמוס, מטלטל, אך חשוב מאין כמוהו. היום, כשאני שומע את המילה "שואה", אני כבר לא חושב רק על המספרים. אני חושב על המקומות שבהם עמדתי, על האנשים שחיו שם, ועל האחריות שלי לדאוג שזה לא יישכח לעולם.

התמונה צולמה, באנדרטה, בכניסה למחנה ההשמדה מיידנק