״דרכו של נפתלי בנט בפוליטיקה- מתלות לעצמאות משגשגת״

בחודש האחרון ציינו את יום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, וכמובן גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. המעבר היה קשה, כרגיל, אך המיוחד השנה ובשנה שעברה הוא שהמעבר הזה מעורר תהיות על משמעות המושג "עצמאות". כיצד ניתן להגיע מתלות לעצמאות משגשגת?

הכתבה אינה עוסקת במצב המדיני או הביטחוני של ישראל, וגם לא במערכת הפוליטית הכוללת, אלא באיש אחד שמוכיח לנו ש"הזמן מרפא הכל" ולכל דבר יש טיימינג משלו – ראש הממשלה לשעבר ואולי גם בהווה, נפתלי בנט.

הקריירה הפוליטית של נפתלי בנט מלאה תהפוכות. הוא החל את דרכו כראש לשכתו של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, וכיום הם יריבים פוליטיים. לאחר מכן הקים מפלגות ימין מובהקות שונות יחד עם איילת שקד, אחת האחראיות להפלתו מראשות הממשלה לפני כשנתיים. במשך השנים נחשב בעיני רבים מהמרכז-שמאל כאיש ימין קיצוני. יחד עם זאת, לפני כמה שנים, במפתיע, הקים ממשלה עם המרכז-שמאל הישראלית שהוביל, וכך זכה לאהדת אנשי המרכז-שמאל, בעוד שתומכי בנימין נתניהו ראו בו אויב מושבע. מאז פרש מהפוליטיקה, וכיום נחשב לפי כל הסקרים למועמד בעל הסיכוי הגדול ביותר להקים ממשלה. ניתן לראות כי נפתלי בנט החל בתפקיד תלותי אצל יריבו הפוליטי, וכיום הקים מפלגה על שמו וזכה לעצמאות משגשגת. 

(בתמונה- ראש הממשלה ה13 של מדינת ישראל, נפתלי בנט)

ההתחלה – חייל, יזם, עוזר נאמן

נפתלי בנט נולד בחיפה בשנת 1972 להורים עולים מארצות הברית. הוא שירת כלוחם בסיירת מטכ״ל ובהמשך כמפקד בצוותים מובחרים. כבר אז התבלט בנחישות ובעצמאות מחשבתית. לאחר השירות הצבאי, עבר לעולם ההיי-טק, ובנה את עצמו כיזם מצליח: חברת הסייבר שהקים, Cyota, נמכרה בכ-145 מיליון דולר. אפשר היה להסתפק בהצלחה הכלכלית, אך בנט בחר לנתב את דרכו חזרה לשירות הציבורי – דרך הפוליטיקה.

כניסתו הראשונה לפוליטיקה הייתה דווקא כעוזרו של בנימין נתניהו, אז יו"ר האופוזיציה. בנט שימש כראש לשכתו של נתניהו בין השנים 2006 ל-2008, תקופה בה רכש ניסיון פוליטי מעשי. זהו שלב שניתן להגדירו כתלותי – לא במובן של חוסר יכולת, אלא כחלק מתהליך הלמידה והחניכה הפוליטית. בנט התקרב למוקדי הכוח, אך היה נתון להכוונה ולהחלטות של המנהיג המנוסה ממנו, שלימים יהפוך ליריבו הפוליטי הבולט.

הקפיצה- מהעוזר לראש מפלגה

ב-2012 החל השלב הבא במסע – שלב העצמאות הראשונית. בנט הצטרף לבית היהודי, מפלגה שנחשבה אז לגוף קטן ושמרני, והוביל אותה לבחירות מפתיעות. הוא הצליח להחיות את המפלגה, למשוך צעירים דתיים ולאומיים, ואף לפתוח ערוצים עם חילונים רבים. המותג ״הייטקיסט עם כיפה״ הפך אותו לדמות ייחודית – איש ימין שלא מדבר רק על התנחלויות, אלא גם על חינוך, כלכלה וחברה.

בתקופה זו בנט כבר אינו עוזר – אלא שחקן עצמאי בפוליטיקה הישראלית. אך יש לשים לב: העצמאות כאן עדיין יחסית. בנט תלוי בקהל דתי-לאומי צר, תלוי בפרטנרית הפוליטית שלו – איילת שקד, ותלוי גם בגוש הימין, ובראשו מי שהיה פטרונו בעבר – בנימין נתניהו.

(בתמונה- יו״ר הבית היהודי, מפלגת ימין ישראלית, נפתלי בנט)

שותף-יריב (סימן לעתיד?), שר בממשלות נתניהו 

בנט כיהן כשר הכלכלה, שר החינוך ושר הביטחון בממשלות נתניהו. יחסיהם נעו בין שיתוף פעולה למתיחות גוברת. ככל שבנט התחזק פוליטית, כך התרחק מנתניהו – אידאולוגית ואישית. נתניהו, הידוע כמי שאינו מחבב יריבים פוטנציאליים בתוך מחנהו, דחק את בנט לשוליים פעמים רבות. גם כאשר לבנט היה כוח פוליטי ממשי – מספר מנדטים קריטי – הוא נותר במידה רבה תלוי ברצונו של נתניהו.

נראה שבנט ניסה לאזן בין נאמנות למחנה הימין לבין שאיפה להנהגה עצמאית. הוא דיבר על נושאים אזרחיים, חיזר אחרי קהלים חילוניים, אך נמנע מניתוק חד מהליכוד או מהמתנחלים. זו הייתה תקופה של זהות פוליטית מעורפלת – סוג של "עצמאות בזהירות".

השבר – והפריצה

השבר האמיתי הגיע ב-2021. אחרי סבבי בחירות מתמשכים ואי-יכולת להקים ממשלה, נוצר חלון הזדמנויות נדיר. נפתלי בנט – עם 6 מנדטים בלבד – הפך ללשון המאזניים. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, הוקמה ממשלה שלא כללה את בנימין נתניהו, ובנט מונה לראש הממשלה במסגרת רוטציה עם יאיר לפיד.

זהו רגע שיא של עצמאות. מי שהתחיל כעוזר של נתניהו, הפך לראש ממשלה תחת קואליציה מגוונת שכללה את יש עתיד, העבודה, מרצ, כחול לבן, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, ורע"מ – מפלגה ערבית אסלאמית. בנט הוביל מהלך שבעיני רבים היה בגדר בגידה, אך בעיני אחרים – הוכחה ליכולת להנהיג מתוך ראייה רחבה, פרגמטית ובלתי תלויה.

בתקופה קצרה זו – שנה אחת בלבד – ניכרה תחושת עצמאות שלטונית. הממשלה התנהלה באופן מתואם יחסית, הועברו תקציבים, נוהלה מדיניות אחראית בקורונה, ובנט אף נקט בקו עצמאי ביחסי החוץ, כולל חיזוק הקשר עם ארצות הברית וניסיונות תיווך במלחמה באוקראינה. אך הניסוי השלטוני היה שביר. איילת שקד – שותפתו הוותיקה – הפכה לאחת הגורמות לקריסת הממשלה. תלותו בשותפות מורכבות הייתה גם בעוכריו.

(ממשלת ״השינוי״, ממשלת בנט-לפיד, הפלורליסטית ביותר שידעה ישראל)

הפרישה – והבשלות

לאחר נפילת הממשלה, בנט פרש מהחיים הפוליטיים – אך לא נעלם. הוא כתב טורים, הופיע בוועידות בינלאומיות, השקיע בטכנולוגיה, והמשיך לעסוק בענייני ביטחון ומדיניות. בעיני הציבור, במיוחד נוכח הכאוס הפוליטי והביטחוני מאז חזרתו של נתניהו לשלטון, בנט נתפס יותר ויותר כדמות אחראית, מתונה, ובעיקר – עצמאית.

הסקרים של החודשים האחרונים מציבים את בנט כמועמד מוביל להקמת ממשלה, לו יחליט לחזור. הפעם, הוא אינו תלוי בנתניהו, אינו תלוי בשקד, ואינו מחויב למחנה אידאולוגי מצומצם. בנט של 2025 הוא איש ציבור בעל תפיסה מדינית מורכבת, שמדבר עם ימין ושמאל, דתי וחילוני, ישראלים וקהילה בינלאומית. זוהי עצמאות פוליטית בשלה – שהושגה דרך מסלול ארוך, לעיתים כואב, אך עקבי.

(אחד הסקרים מהזמן האחרון המראים- בנט מועמד מרכזי לראשות הממשלה)

״עצמאות היא תהליך, לא אירוע חד״ (עממי)

נפתלי בנט הוא סיפור פוליטי לא שגרתי. אין מדובר בזינוק חד או באישיות כובשת מלידה. דרכו הייתה איטית, רצופת כישלונות, משברים והחלטות שנויים במחלוקת. אך ייתכן שדווקא לכן היא מעוררת עניין – ואולי תקווה. העצמאות שלו, כמו זו של מדינות או של אנשים, נבנתה צעד אחר צעד: משלב הלמידה, דרך שותפויות מורכבות, ועד התייצבות כמנהיג עצמאי.

עם יום העצמאות של מדינת ישראל, עולה השאלה: האם בנט יחזור לפוליטיקה? ואם כן – האם יוכל לשמר את העצמאות שכה ייחל לה, או יידרש שוב לפשרות, לתלות, ולמערכות יחסים מגבילות? האם ניתן לקיים הנהגה עצמאית לאורך זמן – במדינה שכל מערכת בה נשענת על קואליציות?

בנט, כך נראה, עונה לשאלות אלו דרך סיפורו האישי. העצמאות, בעיניו, איננה רק חופש ממישהו אחר – אלא היכולת לפעול מתוך חזון, גם כשאין קונצנזוס, גם כשיש מחיר. הזמן יאמר אם חזון זה יחזור להנהיג את ישראל – או יישאר סיפור על רגע נדיר בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

(נפתלי בנט, ראש ממשלה בדימוס, אולי ראש ממשלה עתידי)