גולדה מאיר

גולדה מאיר (1978-1898) הייתה ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל, שרה וחברת כנסת.

היא הייתה האישה הראשונה בישראל והיחידה עד כה, שעמדה בראשות ממשלה. גולדה מאיר הייתה האישה השלישית בעולם שנשאה בתואר הבכיר, והיחידה מהשלוש שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

היא נחשבה לדיפלומטית מוכשרת ונחושה, נואמת מחוננת ובעלת תפיסה ביטחונית שדגלה במאבק תקיף בטרור.

פעילותה הציבורית הנמרצת במוקדי ההנהגה במשך עשרות שנים תרמה רבות להתפתחות המדינה וזיכתה את מאיר בהוקרה ואהדה. למרות זאת, בתודעה הציבורית-ישראלית, רבים זוכרים אותה בעיקר כמנהיגת המדינה בתקופת הטראומה הלאומית של מלחמת יום כיפור.

מאיר נולדה בשם גולדה מבוביץ' למשפחה יהודית מסורתית בקייב, ובילדותה היגרה עם משפחתה לוויסקונסין שבארצות הברית. בנערותה התקרבה לציונות ולסוציאליזם והצטרפה למפלגת פועלי ציון. היא למדה הוראה בבית המדרש למורות, נישאה למוריס מאירסון, וב-1921 עלו בני הזוג לארץ ישראל. הם חיו כשנתיים בקיבוץ מרחביה, עברו לתל אביב ובהמשך לירושלים, וגולדה החלה לעבוד כקופאית. את תפקידה הציבורי הראשון קיבלה ב-1928 כשמונתה למזכירת מועצת הפועלות. היא השתלבה בהנהגת ההסתדרות ומילאה תפקידים בכירים בארגון, וב-1946 מונתה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאורך השנים נשלחה לנסיעות רבות בארצות העולם, בעיקר ארצות הברית ובריטניה, למטרות הסברה וגיוס כספים.

במאי 1948 הייתה מאיר אחת משתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות, ולאחר מכן מונתה לצירה הראשונה בברית המועצות. ב-1949 נבחרה לכנסת מטעם מפא"י, מונתה לשרת העבודה וכיהנה בתפקיד עד 1956. בכהונתה התמקדה בקידום חקיקה סוציאלית ודיני עבודה. בשנים 1966-1956 שימשה שרת החוץ ותרמה לפיתוח הקשרים עם ארצות הברית ומדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. כשמונתה לשרת החוץ נענתה לדרישת בן גוריון ועברתה את שמה ממאירסון למאיר.

עם פטירת ראש הממשלה לוי אשכול ב-1969 מונתה מאיר לממלאת מקומו מטעם מפלגת העבודה, ובבחירות שנערכו בהמשך השנה נבחרה לראשות הממשלה. זמן קצר לאחר כניסתה לתפקיד התפתחה מלחמת ההתשה בסיני.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, שבתומה סיימה מאיר את דרכה הציבורית רבת השנים. ועדת החקירה הממלכתית פטרה אותה מאחריות ישירה למחדלי המלחמה, והיא נבחרה שוב בבחירות בדצמבר 1973. למרות זאת, באפריל 1974 התפטרה מאיר מהממשלה בעקבות פרסום דוח אגרנט, ועל רקע הביקורת הציבורית על אחריותה לתוצאות המלחמה. בהודעת ההתפטרות ציינה כי "קיימת תסיסה שאין להתעלם ממנה".