אותנטיות עצמית - דן מגן

אני אגיד את האמת, אני לא ממש בטוח איך להתחיל את הכתבה הזו. אני רגיל לכתוב לגבי מה שעולה לי לראש, אבל היום רק עולים לי דברים מדכאים. אני מרגיש חוסר כיוון ומטרה, וחוסר הרפתקה בחיים שלי.

כשהייתי קטן נהגתי לקרוא ספרי פנטזיה על אדמות רחוקות ומדהימות, מלאות ביצורים נפלאים ונוראיים. תמיד היה לי ברור למה אני נהנה מהם כל כך, הם היו בריחה מהמציאות. כשילד מודע לעובדה שהוא רוצה לברוח מהמציאות שלו, זה מראה על רמה מסוימת של מודעות שלא מצופה מבן גילו. לעיתים בגרות בקרב ילדים מראה שמשהו הכריח אותם להתבגר, ועבורי זה כנראה היה החרם שעשו עליי בכיתה ב'. עד אז הייתי מיודד עם הערסים של הכיתה ושיחקתי איתם כדורגל. יום אחד הייתי חולה ופספסתי את יום ההולדת של אחד מהם. כשהוא שאל אותי למה לא הגעתי, אני עניתי לו שאני לא הולך למסיבות של חנונים. הילד נפגע, באופן מוצדק, והחליט שהוא לא מוכן לשחק איתי כדורגל. הערסים האחרים אהבו אותו יותר מאשר אותי, ובנימה מתנצלת אמרו שהם לא יכולים לשחק איתי יותר. עד היום אין לי מושג למה עניתי לו את זה, אבל במבט לאחור זה היה רגע מכונן עבורי.

למה אני בכלל מספר את זה כרגע? בכנות, אני לא בטוח. אני חושב שכשאין לי כיוון, העיקר הוא להתחיל לעשות משהו, כל דבר. הרבה יותר קל לערוך כתבה רעה מאשר לכתוב אחת טובה מאפס. אני מבין שכנראה הכתיבה תצא רעה וחסרת כיוון, כי ככה אני כרגע. אני פשוט נותן למחשבות שלי להישפך ככל שהן מגיעות, ומקווה שהן יקבלו צורה מעצם השפיכה שלהן. בכל אופן, נחזור לילדות שלי.

אחרי שהתחיל החרם, אני התחלתי להתנהג כאילו אני לא רוצה לבלות עם הערסים. זו הייתה התנהגות די ילדותית, אבל הייתי ילד והרגשתי דחוי. אף אחד לא רוצה להרגיש דחוי. אז הפכתי את עצמי לדבר הכי רחוק מערס שיכולתי לחשוב עליו, חנון. בהפסקות התחלתי ללכת לספרייה ולקרוא ספרים כדי להסיח את עצמי מהעובדה שלא היו לי חברים, התחלתי לדבר בשפה גבוהה יותר וחקרתי, אם כי ברמת שטח, מדעים.

את החברים שלי התחלתי לפגוש בספרייה, וכמובן שהם היו דומים אליי בתחומי העניין החדשים. דמיון זה קירב אותנו והפכנו לקבוצה של ממש. בסוף היסודי אני הלכתי להנדסאים, כדי להרחיק את עצמי כמה שיותר רחוק מהערסים שפגעו בי כל כך.

כל הסיפור הזה מעלה לי הבנה לכך שרגע כזה לא חשוב ושרירותי, שבו עד היום אין לי מושג איך להסביר למה פעלתי כפי שפעלתי, עיצב את החיים שלי בדרכים כאלה מהותיות. אם מה שמגדיר אותי הוא פליטת פה כשהייתי ילד, האם יש בי מהות עמוקה יותר, או שאני עוצבתי בגלל הנסיבות האקראיות בלבד? האם משהו ביולוגי בי היה נוטה לאישיות הזו בכל מקרה, או שאני פשוט קריקטורה של בן אדם?

אני חושב שההתעסקות בשאלות האלה, גם אם הן רק יושבות בתת מודע שלי רוב הזמן, מעציבה אותי עמוקות. יש משהו קשה בהבנה שלא הייתה לך הרבה השפעה על מי שאתה, שלא יצאת כנגד הנסיבות ויצרת את המציאות שראית לנכון. במובן מסוים זה משפיל, אבל במובן אחר זה משחרר. הפנטזיה שאתה הגיבור חיה בתוך רובנו בנקודה כזו או אחרת, אבל עצם קיומה מונע את התגשמותה.

גיבור אמיתי לא מבין שהוא גיבור באף נקודה בסיפור. הוא לוקח את הקריאה להרפתקה בידיים ויוצא אל הלא נודע. מי שחי באשליות שהוא כבר הגיבור של הסיפור שלו, לעולם לא יצא מאזור הנוחות שלו אל הלא נודע ולא יגלה מה הפוטנציאל האמיתי של החיים שלו. בשביל לחיות באמת, אתה חייב לחיות במציאות, וחלק מזה זה להכיר בכאן ועד עכשיו.

אם עץ נופל ביער אבל אף אחד אינו שומע זאת, האם הוא באמת נפל? השאלה הפילוסופית הזו מאירה על הבעיה הפסיכולוגית שכובלת את כולם למי שהם כבר. אנחנו היחידים שמודעים למחשבותינו, ובהתאם לכך אנחנו היחידים שמודעים לגדולתנו הפוטנציאלית. עומק הדמות שלנו קיים רק בראשנו כאשר פעולותינו אינן מייצגות אותו.

הידיעה האינטימית של מחשבותינו פוגעת בנו בשתי דרכים עיקריות. הראשונה היא טינה כלפי אחרים, טינה שאנחנו לא מוערכים בהתאם ליופי הפנימי שלנו. והרי איך נהיה, כאשר אנחנו לא מציגים אותו לעולם? השנייה היא טינה כלפי עצמנו, טינה על כך שאנחנו מוותרים על הזדמנות אחר הזדמנות להציג את היופי הפנימי העשיר הזה. למה אנחנו גורמים באופן פסיבי לאוצר שכזה להיאבד בים של אנשים רגילים?

אני חושב שיש פילוסופים דגולים ביותר שהעולם לעולם לא ידע. הפחד לחשוף את המחשבות שלהם, את נבכי נפשם המיוסרת, מחזיק אותם מהמשיכה לאפשר לנפש שלהם חופש בכתיבה ובהתבטאות. אנשים אלה חיים ומתים בלי שאף אחד יכיר אותם באמת. אף אחד לא ידע כמה נפשם טרודה או במה, יראו תמיד רק את המסכה שלהם, שלעיתים עוצבה על ידי נסיבות אקראיות ושרירותיות.

הביקורת שלי על עצמי פה היא צעד ראשוני, אבל יש עוד דרך לפניי. גם אם אני מתבטא בכתבה זו בחופשיות, ככל הנראה זאת מפני שאיני מאמין בכנות שמישהו יקרא אותה. אני משתדל להסתכל על הצד החיובי של העניין, שאף על פי אפשרות זו, אף על פי שייתכן שמישהו יקרא את המונולוג הפנימי המרושל שלי, שקופץ ממקום למקום ולא תמיד מגיע למטרה שלו, למרות זאת אני כותב את מה שנפשי חווה באמת. למרות פחד משיפוט וביקורת, אני מתמיד, כי אני חייב את זה לעצמי.