24 שנה אחרי 9/11 – מה אמריקה מלמדת אותנו על להתחיל מחדש?

מאת: מאיה שלום

ב־11 בספטמבר 2001 קרסו מגדלי התאומים, אבל מה שעמד למבחן האמיתי לא היו גורדי השחקים אלא היכולת של אומה שלמה להתחיל מחדש. 22 שנה אחרי, ארה״ב הצליחה לבנות מחדש, פיזית וחברתית. אחרי כמעט שנתיים למלחמה, מה אפשר ללמוד מהמודל האמריקאי?

הטראומה הלאומית

ב־11 בספטמבר 2001, כשהמטוסים פגעו במגדלי התאומים והם קרסו מול עיני העולם כולו, אמריקה נכנסה לרגע של זעזוע קולקטיבי: כמעט שלושת אלפים הרוגים ביום אחד, תחושת חוסר ביטחון עמוקה שאחזה בכל אזרח, ומשבר אמון חסר תקדים ביכולת של המעצמה החזקה בעולם להגן על עצמה.

בישראל, הרגעים הראשונים לאחר 7 באוקטובר היו הלם לאומי בקנה מידה שאפשר להשוות רק למעט אירועים בהיסטוריה. התמונות מהקיבוצים השרופים, מהמסיבות שהפכו לשדות קטל ומהחטופים שנגררו לעזה לעיני מצלמות, יצרו תחושת אובדן עמוקה שחלחלה לכל בית. לא היה מדובר רק באובדן של אלפי חיים ברגע אחד, אלא בשבר באמונה הבסיסית שהמדינה יכולה להגן על אזרחיה. תחושת הביטחון, שהייתה עמוד תווך של החיים הישראליים גם בשגרה לא פשוטה, התרסקה בן־לילה. ההלם התפשט מהר: משפחות רבות התמודדו עם יקירים נעדרים, אחרים ישבו לצד טלפונים מצפצפים מתוך חרדה לקבל את הבשורה הקשה. החברה כולה נכנסה למצב של טראומה קולקטיבית, שהתמזגה לתוך תחושה אחת גדולה של כאב, בלבול ואובדן עצום. בדיוק כפי שקרה לאמריקאים אחרי 9/11, גם כאן עלתה במהירות השאלה: איך ממשיכים הלאה, כשמה שהיה עד אתמול מובן מאליו כבר לא קיים?

הבנייה הפיזית מחדש

ב־11 בספטמבר 2001, כששני מגדלי התאומים קרסו בלב ניו יורק, נשאר במרכז מנהטן בור ענק שכונה "Ground Zero". במשך שנים זה היה מקום של כאב, אתר זיכרון פתוח שבו אנשים הגיעו להתאבל ולהבין את גודל האסון. אבל האמריקאים לא עצרו שם. הם החליטו לבנות מחדש, והקימו במתחם את מרכז המסחר העולמי החדש גורד שחקים עצום שנועד לשדר מסר ברור: "אנחנו לא נכנעים." לצד הבנייה הוקמו גם אנדרטאות מיוחדות – שתי בריכות מים גדולות בדיוק במקום שבו עמדו המגדלים, ועליהן חקוקים שמות כל ההרוגים. כך הפך המקום לסמל כפול: גם זיכרון לאומי של כאב, וגם הוכחה שאפשר להתחיל מחדש.

כשהעיר ניו יורק התמודדה עם החור הענק שנפער במקום שבו עמדו מגדלי התאומים, היא עמדה בפני החלטה גורלית: האם להשאיר את השטח כמצבה דוממת לאסון, או לנסות להחזיר אליו חיים? הבחירה בסופו של דבר הייתה לא להותיר את מרכז מנהטן כצלקת פתוחה, אלא להפוך אותו לסמל של קימה מחודשת. הקמת גורד השחקים החדש "One World Trade Center" נועדה להוכיח לעולם שארצות הברית אינה נשברת, ושדווקא מהמקום שבו נפלה היא תקום גבוה וחזק יותר. לצד הבניין המרשים נבנו גם בריכות הזיכרון, שנועדו להנציח את האובדן ולהזכיר את גודל הטרגדיה, אבל ההחלטה לבנות ולא להקפיא את המקום בזמן הפכה לסמל של תקווה ושל המשכיות. המסר היה חד: גם בתוך הכאב הכי גדול, אפשר לבחור לא להישאר רק עם החור שנפער, אלא ליצור מתוכו התחלה חדשה. זהו מסר שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לקחת לעצמנו.

בישראל, במיוחד ביישובי העוטף שחשו את החורבן הישיר של המלחמה, הבחירה הייתה גם כאן לא להשאיר את ההרס כצלקת פתוחה. בתים שנהרסו, מבנים ציבוריים ושטחים קהילתיים הכול זקוק לשיקום. הרשויות יחד עם התושבים החלו בתוכניות שיקום מקיפות: בניית בתים חדשים, חיזוק תשתיות ושיקום מרכזי קהילה שיאפשרו לחיים לחזור למסלולם. מעבר לחומרי, נוצרה גם תחושת חיבור מחודש בין התושבים: פרויקטים קהילתיים, סיוע הדדי ואירועי תמיכה שמדגישים שהשיקום אינו רק פיזי, אלא גם חברתי ונפשי.

אבל מה באמת מסמל לבנות מחדש במקום שנחרב? עבור הקהילה זה הרבה יותר מבנייה פיזית  זו הבעת עמידות, הוכחה שאפשר להמשיך לחיות, לגדל ילדים וליצור חיים נורמליים למרות האסון. כל בית חדש, כל רחוב משוקם וכל מרכז קהילתי מחודש הם מסר ברור: אפשר להתחיל מחדש, גם כאשר הנפילה הייתה קשה. כמו ב־Ground Zero, גם כאן השיקום הוא סמל של תקווה ואומץ, שמזכיר לכל אחד מאיתנו שגם אחרי החורבן אפשר למצוא דרך להרים את הראש ולהמשיך קדימה.

השיקום החברתי והרגשי

בארצות הברית מעבר לבנייה הפיזית, השיקום אחרי 9/11 כלל גם את הממד החברתי והרגשי. בארצות הברית חלה התגייסות לאומית יוצאת דופן: תחושת הפטריוטיות התחזקה, רבים הרגישו צורך לאחד כוחות ולתמוך זה בזה, לפחות בתקופה הראשונה שלאחר הפיגוע. נפתחו מערכות תמיכה נפשיות עבור הנפגעים הישירים, למשפחות שאיבדו קרובים, ולחיילים ולגופי חירום שחוו טראומה במקום העבודה. תוכניות טיפול, קבוצות תמיכה ואירועי זיכרון סייעו לציבור להתמודד עם האובדן וההלם, והדגישו את החשיבות של אחדות וחוסן נפשי לצד השיקום הפיזי. החיבור בין זיכרון לאומי לבין טיפול רגשי הפך לחלק בלתי נפרד מהתהליך של "להתחיל מחדש" – להראות שאפילו אחרי טראומה קשה אפשר להמשיך קדימה עם תחושת משמעות ואמון מחודש בקהילה.

בישראל בישראל, השיקום אחרי ההתקפות והמלחמה מתמודד לא רק עם ההרס הפיזי אלא גם עם החברה עצמה. בתוך חברה מלאת חילוקי דעות, התגבר הצורך בחיפוש אחר אחדות והזדהות משותפת. הקהילות ביישובי העוטף החלו להתאגד, לארגן אירועי תמיכה, סיוע הדדי וקבוצות טיפול לנפגעי חרדה ולמשפחות שאיבדו את יקיריהם. מערכות תמיכה אלו, יחד עם יוזמות מקומיות, עוזרות לאנשים להתמודד עם הטראומה, לשחזר תחושת ביטחון ולחזק את הקשרים החברתיים. המסר ברור: השיקום החברתי הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת להתחיל מחדש. גם כאשר הפגיעה עמוקה – אפשר לבנות קהילה חזקה ותומכת שמסייעת לכל אחד להתגבר ולהמשיך קדימה.

אחד ההבדלים המרכזיים בין ארצות הברית לישראל הוא סוג המשבר. ב־9/11 האירוע היה חד־פעמי, טראומה קשה, אבל נקודתית, שאפשר להגדיר ולסמן. בישראל, לעומת זאת, כמעט שנתיים למלחמה יצרו מצב של משבר מתמשך: ירי רקטות, פיגועים, חוסר ודאות יומיומי, כל יום מביא סיבה נוספת לחשוש. המשבר המתמשך משנה את התגובה הקולקטיבית: הקהילה אינה זוכה לפרק זמן להתאושש, החרדות מצטברות והעומס הרגשי הופך לחלק מהשגרה. זה דורש מנגנוני תמיכה וחוסן אחרים – לא רק טיפול אחרי האירוע, אלא שגרה של חוסן נפשי, אחדות קהילתית ויכולת להסתגל למציאות בלתי יציבה. בניגוד לאמריקה, כאן חייבים ללמוד לחיות לצד אי־הוודאות, ולהתחיל מחדש שוב ושוב, מה שהופך את החוסן הנפשי למפתח הקיום היומיומי.

מה אפשר ללמוד?

עצם זכר המשברים האלו בא לסמל את הניצחון, את ההנצחה ואת ההתחדשות. מוזיאונים, אנדרטאות וטקסי זיכרון מאפשרים לציבור לעבד את האובדן, להתחבר לסיפור הלאומי, ולזכור שמחורבן אפשר לצמוח מחדש. הם מסמלים כאב וזיכרון לצד כוח וחוסן.

בישראל אפשר ללמוד הרבה מהמודל האמריקאי: להשקיע גם בשיקום פיזי וגם בתמיכה חברתית, לא לוותר על תחושת אחדות בקהילה, ולזכור שמחורבן אפשר להתרומם ולהשתקם. יחד עם זאת, המציאות הישראלית שונה המשבר מתמשך, והחיים לצד אי־ודאות הופכים את התגובה הקולקטיבית למורכבת יותר. לכן, לצד החינוך לזיכרון ולחוסן נפשי, נדרשים פתרונות מותאמים: בנייה מחדש של קהילות, טיפולים נפשיים ממושכים וחיזוק הקשרים החברתיים  שיאפשרו לתושבים להתמודד עם מציאות משתנה ולמצוא דרך להתחיל מחדש, בכל פעם מחדש.